פאניקה מתוזמרת היטב

הקמפיין נגד תקיפה באיראן פוגע אנושות בהרתעה הישראלית. אמנם מכת מנע ללא סיוע היא בעייתית, אבל צריך "להיראות משוגעים"

עמוס גלבוע | 6/11/2011 5:45 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
מישהו במדינת ישראל החליט כנראה לצאת במסע צלב נגד מה שנראה לו ככוונתם הרצינית של נתניהו וברק לצאת ולתקוף את מתקני הגרעין של איראן בטווח זמן לא רחוק. לצורך זה, כך נראה, הוא ניסה לרתום את עיתון "ידיעות אחרונות".

העיתון אכן פתח בקמפיין, העלה את הסוגיה ל"דיון ציבורי" ושרטט לאזרח הנפחד את התוצאות האיומות, בגדר שואות, שתהיינה לאחר התקיפה. בכך ניתן האות, וארובות שמי הטירוף נפתחו במדינת ישראל. הפקרות של חלק מהפוליטיקה חברה להפקרות של חלק מהתקשורתבעוצמה מעוררת חלחלה.

אני רוצה להקדים ולומר, למרות הידע הדל שבידי, כי אני אכן חושב שפעולה צבאית ישראלית עצמאית, ועל אחת כמה וכמה בניגוד לעמדתה של ארה"ב, נגד מתקני הגרעין של איראן היא צעד הרפתקני, שאינו לפי שעה בגדר הכרח, ונזקיו רבים בהרבה מתועלתו. לדעתי תקיפת מתקני הגרעין, והיה וייכשלו כל המאמצים האחרים להניא את איראן מלפתח נשק גרעיני, היא עניין לפעולה רב-מדינתית; למשל ארה"ב, נאט"ו, ישראל, ותמיד רצוי גם מדינה ערבית אחת לפחות.

עם זאת, ברצוני להדגיש כמה נקודות עקרוניות:הראשונה: ישראל חייבת, לדעתי, לבנות, לתרגל ולעדכן כל הזמן את האופציה ההתקפית על מתקני הגרעין האיראני. זהו דבר שהינו בבחינת ציווי מהותי ועקרוני של בניית היכולת לבצע מבצעים שונים שאיש אינו יודע אם אי פעם אכן יבוצעו.

כל מי שיש לו ניסיון בכך יודע ומבין את חשיבותו העליונה של הציווי הזה. מנוסח הקמפיין משתמע כי הצעקה המכוונת נגד "מזימות" נתניהו וברק דורשת גם להוריד מסדר היום את עצם בניין ותרגול היכולת.
להיות מדינה משוגעת

וכאן אני מגיע לנקודה השנייה הקשורה להרתעה. האופי ההיסטרי של הוויכוח המטורף שפרץ לפתע אצלנו, פוגם לדעתי בהרתעה הישראלית מול האיראנים ומגביר את מוכנותם. להערכתי, גם אם אין שום כוונה ישראלית לתקוף לבד את איראן, ההרתעה מול איראן חייבת להיות טוטאלית. הדימוי ההרתעתי שלנו כלפי איראן צריך להיות כזה שבמצבים מסוימים אנחנו נהיה "מדינה משוגעת", כפי שכבר הוכחנו בעבר ושמנהיגי איראן יבינו זאת היטב.

הנקודה השלישית עניינה ב"דו-שיח ציבורי". לדעתי , בנושאים כמו תקיפת איראן אין לכך מקום. אסביר עצמי: ויכוח תיאורטי ואקדמי הינו בוודאי אפשרי, והוא מתנהל זה זמן רב ומכיל לדעתי כבר עשרות אלפי עמודים ומאות דעות והערכות אצלנו ובעולם. שונה הדבר מדו-שיח ציבורי אופרטיבי, העוסק בקבלת החלטות מעשית וקרובה.

האם ארה"ב ניהלה דו-שיח ציבורי לפני שחיסלה את בן לאדן? כי בסופו של

דבר הידע האדיר והמסובך והעדכני נמצא בידי הדרגים המקצועיים, וההחלטה נופלת על ידי מי שנבחר להחליט. ההפתעה כאן היא הצורך העליון, בלי "דו-שיח" ציבורי מלווה. אילו היה נערך דיון ציבורי ערב תקיפת הכור העיראקי ב-1981, כי אז לא רק שהעיראקים היו מקבלים התרעה ברורה, אלא שאני חושב שהייתה קמה התנגדות ציבורית בלתי רגילה למבצע התקיפה "המשוגע".

 וזה מביאני לנקודה הרביעית. הגורל רצה ונפל בחלקי להיות מעורה ישירות בהערכות מה תהיינה התגובות לתקיפת הכור העיראקי. סהדי במרומים שהיו הערכות (של אנשים משכמם ומעלה) שצפו שואות איומות מאלו ששורטטו בחלק מאמצעי התקשורת בעקבות תקיפת איראן. מרביתן לא התגשמו כמובן. ובכלל, לשם ההגינות מול ראש הממשלה ושר הביטחון, ראוי היה לקמפיין שיציג גם את התוצאות למצב שבו יש לאיראן יכולת גרעינית, ולמצב שבו היא גם מופעלת נגד ישראל.

הכותב הוא תא"ל במיל', שימש בתפקידי מודיעין בכירים וכיועץ ראש הממשלה לענייני ערבים

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עמוס גלבוע

צילום: דעות

יליד ישראל, מוסמך האוניברסיטה העברית במדעי המזרח וערבית, תא"ל במיל'. שימש בתפקידי מודיעין בכירים וכיועץ ראש הממשלה לענייני ערבים. כיום משמש כיועץ לענייני מודיעין ומרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה.

לכל הטורים של עמוס גלבוע

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים