העם הפך למפקד העליון
עסקת שליט וההגבלות שמוטלות על צה"ל מוכיחות שהציבור הוא האסטרטג שנותן את האשראי לממשלה ולמערכת הביטחון בישראל
רעיון החטיפות, המצוי אצל ארגוני המחבלים בראש סדר העדיפויות, הוא לתפיסתם אסטרטגיה נבחרת אשר מביאה להישג כפול: מקסום הצלחתם לממדים עצומים ושמיטת הקרקע מתחת לרגלי האסטרטגיה שלנו. חטיפה מוצלחת ושחרור מחבלים מביאים עמם מבוכה גדולה לצה"ל ולהנהגה הפוליטית והמדינית - שכן כלפי פנים מצטיירת הממשלה ככזו שאינה מסוגלת להחליט או מוכנה לשלם כל מחיר מבחינה בינלאומית מתקבל הדימוי שהמדינה אינה עומדת על עקרונותיה מול סחטנות הטרור ומקנה לגיטימציה לחמאס. (מרגע שהפך לכזה, אגב, יש לציין לטובה את דוד מידן שהשכיל למצוא את הפרצה שאפשרה עסקה סבוכה כל כך).
במקביל , שחרורם של האסירים הביטחוניים מוחק ברגע שנות עבודה רבות של מערכת הביטחון. גם מערכת הביטחון השוטף נפגעת מאירוע חטיפה והופכת למתגוננת וחרדה, נוסף על היותה מערכת שבנויה על שגרה מטבעה - מה שיוצר יתרון לארגוני הטרור, להם שמורה היוזמה. לכן אנו רואים ניסיונות חטיפה המעידים בדרך כלל על פרצה. כך בגבול הצפון, ברצועת עזה ואפילו בגבול אילת כפי שראינו באוגוסט האחרון. אך הבעיה המבצעית הינה רק הסימפטום.
הבעיה העיקרית הינה מהותית הרבה יותר ועניינה האשראי שנותן הציבור לממשלה ולמערכת הביטחון. צה"ל, בהיותו צבא חובה, הוא למעשה "החברה הציבורית" הגדולה ביותר במדינת ישראל, אשר הציבור אוחז בכל מניותיה. בעבר ותחת אווירה ביטחונית אחרת, נהנו "הנהלת המדינה" וראשי מערכת הביטחון מחופש החלטה נרחב יותר.
תפיסת הציבור את הביטחון וראייתו את סדר היום הלאומי והחברתי השתנו - ועמן השתנתה גם תפיסת עלות הנטל הביטחוני ו"המחירים" שהציבור מוכן לשלם עבורו. שינוי זה קבע גם גבולות חדשים במידת מעורבותו של הציבור בקבלת ההחלטות, בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף.
הלחץ הציבורי השפיע על המחיר עבור החזרתו של חטוף, והשפעתו היא שמכתיבה את המחיר שעל פיו ההנהגה המדינית והביטחונית מקבלת את החלטותיה באשר להערכת הנפגעים והסיכונים בפעולות המבצעיות. דבר
המצב הנוכחי מביא הלכה למעשה לידי היפוך אסטרטגי של שני גורמים מרכזיים בתפיסת הביטחון הלאומי שלנו עד היום. האחד הוא צה"ל, שהפך משומר למשמורת ולכלי שהשיקול להשתמש בו נתון למגבלות פוליטיות חריפות. הגורם השני הוא התמיכה הציבורית הלאומית בנושא הביטחון.
ההתחבטות הלאומית גדולה פי כמה, שכן ערבות הדדית והמחויבות הבלתי כתובה של המדינה לעשות הכל למען שלום חייליה היא בלתי נפרדת מהחוסן הלאומי שלנו, ומאידך החשש מתגובות הציבור בהחלט מהווה מגבלה משמעותית בעת קבלת ההחלטות המבצעיות ההכרחיות ברגע נתון.
ההיסטוריה מלמדת כי מדינות שעברו תהליך חברתי דומה ונקלעו למצב של חוסר גמישות ציבורית בקבלת החלטות ביטחוניות, בעיקר על רקע שאלת "מחיר הנפגעים", שינו את שיטת הגיוס שלהן מצבא חובה לצבא מתנדב; ארה"ב לאחר מלחמת וייטנאם, לדוגמה. האם מדינת ישראל מתקרבת למועד שבו הכרעה מסוג זה עלולה לעמוד בפניה? ימים יגידו, בעיקר משום שההכרעה מתקבלת באופן וולונטרי, אלא לאחר כישלון משמעותי או משבר חמור, אשר יכול בעת כזאת להחזיר גם את סדר היום הישן.
הסכנה הכרוכה בתקופה שבה מצויים הסימפטומים ואין הגדרה של הבעיה ופתרונה היא ניסיון של הממשלה לשקם או לחזק את ההרתעה על ידי פעולות הרואיות שאינן הכרחיות; למשל ביצוע התקפת מנע באיראן, שעולה כאפשרות בכותרות לאחרונה, לצורך שיקום ההרתעה האסטרטגית בעקבות החזרת האסירים בעסקת שליט, דבר היכול לגרום להסתבכות אזורית חסרת תקדים אשר בוודאי לא תשפר את בעיות היסוד ואת הכרסום בהרתעה, אלא להפך.
הכותב הוא אלוף במיל' ואיש עסקים בהווה
אקו"ם