הניצחון האמיתי של יגאל עמיר
יגאל עמיר ניסה למנוע השמעת עמדה מנוגדת לשלו. האם השכילה החברה הישראלית להבטיח את אי הישנותו של עיוות הרסני שכזה? נהפוך הוא: השיח הישראלי כיום אלים ומתלהם מאי פעם
הסכם אוסלו (הבלתי בשל ומנוקב החורים) חוסל לחלוטין, דרכו המדינית של רבין חטפה אינספור מהלומות מהמתאגרפת הכי חסרת רחמים - המציאות בשטח; אבל גרוע מכל, מצבה של ישראל בחזית החשובה ביותר, חזית גורלה של הדמוקרטיה בישראל, גרוע מאי פעם.
בדיעבד, ניתן היום לומר כי "מורשת רבין" המפורסמת, לא הייתה מורשת מדינית כי אם אזרחית. המורשת שלו הוגדרה על ידי הרצח שלו והרצח שלו השפיע על ישראל הרבה יותר מכל ההחלטות שקיבל בחייו.
אחרי הכל, צריך להיות ישר ולהודות - קרוב לוודאי שהסכם אוסלו היה קורס אל מול עינינו, גם אם רבין היה ממשיך להתהלך בינינו, מדליק סיגריה בסיגריה כאילו אין מחר. אבל התקווה שאחזה בכל ישראלי, כאילו עם הירצחו תיוולד הדמוקרטיה הישראלית מחדש, ולצדה ישגשגו חופש הביטוי, הסובלנות וההכרה כי סתימת פיות ואלימות אינם המוצא - ניגפה גם היא בפני המציאות.
יגאל עמיר ניסה לא רק להסיט את
האם השכילה החברה הישראלית להבטיח לפחות את אי הישנותו של עיוות הרסני שכזה? נהפוך הוא: השיח הישראלי כיום אלים ומתלהם מאי פעם. הסובלנות לשונות, פוליטית, חברתית או אישית, נמוך מאי פעם, וחופש הביטוי הפרטי והציבורי פגיע מאי פעם.
התגודדות של מחנות סביב אג'נדה אינה תופעה ייחודית לישראל, אולם בניגוד לחברות דמוקרטיות אחרות, שמסוגלות להכיל את הצד האחר ולקבל את עמדתו ממקום של הפנמת הלגיטימיות לשוני אידיאולוגי, הרי שהחברה הישראלית הוכיחה בעשור האחרון את חוסר נכונותה להסכין עם כל עמדה שמנוגדת לזו של הרוב.
החטא הקדמון הוא כנראה מהלך מחיקת הלגיטימיות של מחנה הימין - ובעיקר חובשי הכיפה - שנדחקו מחוץ למחנה, והואשמו כולם באחריות לרצח. עם תפיסת השלטון על ידי המחנה הזה הוא שב לתבוע את נקמתו ואת גאוותו השדודה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם