תודה, אנדי: פרידה מאנדי רוני
(ואם גם בעולם הבא יש תוכנית תחקירים, אתה בטח נותן שם למלאכים שיעורים בקלילות ושימוש נכון במילים ובכנפיים)
"הדבר החשוב באמת הוא הדבר הנדוש ביותר שאותו איש אינו אומר"
(צ'רלס בוקובסקי)
אנדי יקר, כשאני מתבקש לפעמים, בעיתונות המהירה של זמננו, להכין רשימה של גיבורי התרבות שלי שהשפיעו על כתיבתי, השם "אנדי רוני" תמיד נכתב איפשהו במקום טוב באמצע, בין ג'ונתן סוויפט ועמוס קינן ובין לני ברוס וג'ורג' קרליין.
גם את הנאמנות לטור הזה אני חייב לך, ואחרי 30 שנה, בכל שבוע שבו אני כמו סיזיפוס
בשנים האמריקאיות הלא קלות שלי היית נחמה גדולה בשבילי, בכל יום ראשון בערב, כשבסוף תוכנית התחקירים שהיא אולי הטובה והמעמיקה ביותר בעולם הדמוקרטי, הגיעו שתיים-שלוש הדקות שלך, עם פרצוף הספנסר טרייסי הנרגן שלך, אחרי כל הכתבות שחשפו את הרשע האנושי והאסונות מכל רחבי הגלובוס.
כולם חיכו לך, כשהמצלמה עזבה לרגע את כל הנושאים הרי הגורל, ועברה לחדר העבודה שלך, שבו אתה יושב בחליפה מרופטת מול שולחן הכתיבה שלך, מאחוריך ספרייה עמוסת ספרים, ובשתיים-שלוש דקות אתה מדבר באומץ וביושר מוחלט על תובנות שגרמו לכל כך הרבה אנשים כמה רגעים של אושר שנובע מהזדהות, או במקרה שלי, קנאת סופרים: כמה חבל שאני לא אמרתי את זה כמוהו למרות שזה היה בראש שלי כל הזמן אבל לא ידעתי איך אומרים את זה בדיוק.
דון קישוט שהאמת שלו היא דולצינאה אהובתו, ואין לו בעיה להילחם בחרב שלופה נגד כל טחנות הרוח של התקינות הפוליטית, האויבת הכי מסוכנת של כל סאטיריקן בן זמננו. ואנחנו הרי יודעים, אנדי יקירי, שלפעמים זה עולה לנו ביוקר, כמו שתי הפינות שלך ב-1990 שבהן קראת לאפרו אמריקאים שחורים, רחמנא לצלן, או אמרת משפט אחד אסור על הקהילה ההומוסקסואלית והושעית לחודש, אבל תאמין לי שכולם חיכו שתחזור כבר, כי לא היה עוד אחד כמוך שאמר בקול את מה שחשבו כל כך הרבה אנשים חושבים.
נפגשתי עם הפינה שלך רק בסוף שנות השמונים, וכבר אז נראית לי מין סבא זקן כזה, ועם השנים רק השתבחת והפכת לנועז יותר מכל הצעירים שניסו לחקות אותך, וכנראה פיקאסו לגמרי צדק כשאמר שכינור ישן לפעמים משמיע את הצלילים הכי יפים.
כמורה קפדן ועיקש המורשת שלך לבעלי טורים ותיקים כמוני הייתה: מחשבה מקורית, תחשוב על מה באמת הכעיס או הצחיק אותך, ולעולם אל תגיד משהו מפני שאתה צריך להגיד משהו אלא כי יש לך מה להגיד.
בזמן השושלת הבושית המאוסה והמלחמות הצלבניות נגד עיראק והאיסלאם, היית אחד היחידים שהשמיע קול אחר ואנושי. מה שלא הפריע לך להקדיש את הפינה השבועית הבאה לדיון נוקב בגבות העבותות שלך, שלא משנה מה תלבש וכמה תסתרק - עם גבות שכאלה תמיד תיראה שלומפר.
וכמה מאושר הוא האדם שאומר בערוב ימיו, בהקלטה האחרונה של הפינה שלו: "מכל הדברים שהתלוננתי עליהם במשך 30 שנה, הדבר היחידי שאני לא מתלונן עליו זה החיים שלי".
בחיתוך דיבור איטי, ובלי להתחנחן ולצחוק מהבדיחות של עצמך, דיברת בשם כל כך הרבה אמריקאים על נושאים פוליטיים וכלכליים בוערים אבל גם על פרצופם האמיתי.
כשלקיתי בהלם תרבות כשראיתי את האמריקאים מחייכים אליי בכל מזג אוויר, לקח לי זמן להבין שכל מי שלא מכיר אותך ומחייך אליך כנראה מנסה למכור לך איזה מוצר טפל, וכמה טיפולי היה זה בשבילי לשמוע אותך אומר: "רק אם אתה מחייך לבד כשאין בסביבה שלך אף אחד - זה סימן שהחיוך שלך הוא אמיתי".
כמי שהתגלגל איתך ממכונות הכתיבה למחשבים, נתת לי סיבה לשנוא אותם: "זה נכון שהמחשבים מקלים עליך את העבודה, אבל בדרך כלל מדובר בעבודה שאין שום צורך לעשות אותה". כמי שצריך לבשל לפעמים למשפחה שקיימים בה צמחונים הבאת לי משפט מפתח מנצח: "צמחוני זאת מילה אינדיאנית עתיקה לצייד גרוע".
כמי שבזבז זמן יקר על נשים זולות וצעירות מדי, שיניתי כיוון אחרי שאמרת לי ולעוד מיליונים של גברים תועים כמוני: "ככל שאני מתבגר, אני רק מעריך יותר נשים בנות 40. אישה בת 40 לעולם לא תשכב לידך במיטה ותשאל אותך'מה אתה חושב?', היא יודעת מה אתה חושב".
כפמיניסט מתון הסברת לי את ההומור הירוד של השוביניסטים האטומים: "כל הגברים שאומרים, למה לקנות את הפרה כשאפשר לקבל את החלב בחינם? - עדכנו את עצמכם, 80 אחוז מהנשים בימינו הן נגד מוסד הנישואים, כי הן כבר הבינו שלא שווה להן לקנות חזיר שלם בשביל לקבל נקניקייה קטנה".
והנה לך, אנדי ידידי המנוח והדמיוני, גם את הטור הזה שלי, שהוא מכתב תודה והערכה, סיימתי בזמן, יום לפני הדד-ליין האכזרי, אחרי 30 שנה באותו עיתון ולאותם אנשים, שאולי יקשיבו לך ויזדהו איתך. שלך באהבה, י"ג.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם