הסוף להפקרות
עכשיו, כשהמחאה החברתית הולכת ודועכת, הגיע הזמן לנסות להגשים כמה מטרות פרטיות. ליאור דיין מנסח את "מסמך דיין לצדק חברתי"
ונכון שהונפו שלטים, ונצעקו סיסמאות וחולקו סטיקרים, ונכון שהצדק דרש להיות חברתי - אך זה פשוט לא היה זה. התחושה במקום הייתה שהמחאה מתקרבת לתאריך התפוגה שלה, ושמה שאנו רואים לנגד עינינו זה חולה אנוש שמפרפר במיטתו. זה היה מחזה עצוב ומדכדך.
וזה הלחיץ אותי. התקשרתי מיד לחברי הטוב גולדמן והסברתי לו שאני חושש כי כעת לא אוכל לרכוב על גל המחאה כמו שתכננתי ולנצל אותו להגשמת המטרות הפרטיות שלי. "זה דינם של מי שרוצים להשתמש ברוח המחאה כדי להזיז את מפרשיהם הפרטיים", אמר לי. "על מה לעזאזל אתה מדבר?" "על זה שאתה אגואיסט וכל מה שמעניין אותך זו טובתך הפרטית".
ניתקתי לו את הטלפון בפנים. חוצפן. איך הוא מעז להגיד לי דברים כאלה. גם כן חבר. כבר ביום הראשון של המאהל ברוטשילד התחלתי לכתוב את מה שאני מכנה: "מסמך דיין לצדק חברתי", שבו אני נוקב במספר מחאות שלדעתי יש להוציא לפועל בדחיפות.
יש שיגידו ש"מסמך דיין" הוא טקסט אגוצנטרי שנועד לנצל את המומנטום של המחאה החברתית כדי לקדם את האג'נדה הפרטית שלי. אך יש גם כאלה, רבים וטובים, שיגדילו ראש ויראו בו מצפן לאומי שנועד לכוון את הציבור לעבר עניינים הרבה יותר חשובים ודחופים ממחאות הדיור, הסטודנטים והרופאים המתמחים, שכיכבו אצלנו בקיץ.
כל היופי ב"מסמך דיין לצדק חברתי" זה שביכולתו למקד את המחאה ולכוונה אל עבר הדברים המהותיים באמת שיש לצאת נגדם, כמו למשל: מחאה נגד אנשים שמסתובבים ברחוב עם כוסות קפה מזכוכית שהביאו מהבית.
זה קורה בכל רחוב, בכל עיר, בכל אזור חיוג: אנשים יוצאים מהבית (בדרך כלל לבושים בנעלי בית וחליפת טרנינג
רק תארו לכם מה עובר בראשם של התיירים שבאים ארצה, אחרי שהשתכנעו מהפצרותיו של הקמפיין האחרון של משרד התיירות, ופתאום רואים לפניהם ברחוב באמצע היום אדם בחליפת טרנינג, עם כוס קפה ביתית ביד, מתהלך בשחצנות ולוגם כאילו אין סניף של ארומה ליד. ואחר כך אנחנו מתפלאים ששונאים אותנו בעולם ושהרשות הפלסטינית מתקבלת ברוב קולות לאונסק"ו.
מחאה נוספת ש"מסמך דיין לצדק חברתי" דורש להכניס לסדר היום הציבורי נוגעת לגביע המדינה בכדורגל. כל שנה זה קורה: שתי קבוצות מגיעות לאצטדיון רמת גן למשחק הגמר ובסיום הקבוצה המנצחת מקבלת את הגביע הנחשק מנשיא המדינה.
בכל פעם שזה קורה אפשר לראות בבירור שהגביע פשוט גדול מדי. הוא לא נוח להחזקה ולהנפה וברור שזה רק עניין של זמן עד שמישהו יחטוף אותו, בטעות, בראש. אני מקווה שזה לא יהיה נשיא המדינה שיחטוף את המכה. זה פשוט מסוכן מדי להמשיך להעניק גביע בגודל כזה. העם דורש גביע קטן יותר.
אפילו מחאה עם ניחוח בינלאומי יש במסמך. אני מדבר על ההכרה בעשייה הקולנועית של הדיקטטור קים ג'ונג איל ששולט בקוריאה הצפונית ביד ברזל. אפשר להגיד הרבה דברים על האיש הזה, אבל אף אחד לא יכול לקחת ממנו את העובדה שהאיש ביים בחייו לא פחות מ-11,890 סרטים.
אז מדוע האקדמיה לקולנוע בהוליווד לא מעניקה לאיש פרס מפעל חיים? אז מה אם הוא שולח מתנגדים פוליטיים למחנות עבודה ומאיים לפוצץ את העולם עם נשק גרעיני ופה ושם אף הורג אדם או שניים. זו סיבה להתעלם ממנו ככה? אם סלחתם לרומן פולנסקי על מעלליו בג'קוזי של ג'ק ניקולסון, גם ג'ונג איל ראוי למחילה.
וזו רק ההתחלה. ישנן עוד מחאות חשובות רבות ב"מסמך דיין לצדק חברתי". מחאות שמטרתן להיאבק במגיפות מסוכנות שפשטו בחברה הישראלית, כמו התופעה המסוכנת של אנשים שמגדירים את עצמם "אמנים רב תחומיים", חנויות חיות גזעניות שלא מוכרות גלגלי ריצה לשרקנים (כן, כן, מה ששמעתם, בארץ היהודים תוכלו למצוא גלגל ריצה לאוגרים, לסנאים, לעכברים ולחמוסים - אבל לשרקנים לא), קופאיות דעתניות בסופר שמרגישות צורך לומר את דעתן על מה שאתה קונה, ומה לא.
אבל מה זה חשוב כעת, אמרתי לעצמי בעודי צופה בתמונות העצובות של השידור החי מהכיכר. "עכשיו כבר מאוחר מדי. ברור שזו סוף עונת המחאה עם דפני. המשחק נגמר. כל המומנטום הלך, וכנראה לעולם כבר לא יגיע הזמן הנכון לחשוף לציבור את "מסמך דיין לצדק חברתי".
אך פתאום, לאחר כמה דקות, הבנתי שאני פשוט לא יכול לתת לכל העניין לחלוף בשתיקה, בלי מאבק. שאלתי את עצמי מה אגיד לנכדים שלי כשאהיה זקן? "נכדיי, פעם כמעט שיניתי את העולם, פעם כמעט גרמתי לגביע המדינה בכדורגל להיות קטן יותר, אבל קצת איחרתי את המועד, אם רק המחאה החברתית הייתה נמשכת עוד קצת". וגם בלי קשר לנכדים, כשהסתכלתי על העתיד הקרוב יותר, היה לי ברור שלא אוכל לישון בלילה כמו שצריך בלי שאדע שנתתי את כל כולי למאבק.
לפתע היה לי ברור יותר מתמיד מה עליי לעשות. מיד הסרתי מעליי את הרוח הפסימית ויצאתי מדירתי אל עבר הכיכר. שם, הבטחתי לעצמי, אתן את כל כולי למאבק: אצעק סיסמאות, אניף שלטים, אשלהב את ההמונים שלידי, אעשה הכל כדי שהמחאה לא תיעלם ורוחה תמשיך לנשוב - וכך "מסמך דיין לצדק חברתי" יישאר רלוונטי ואוכל להפיצו בציבור.
בדרך לכיכר חשבתי על עוד מחאות שיש להוציא אל הפועל: מחאה לשינוי המדים של הדוורים לבגדים אווריריים מבד נושם, מחאה למען הטלת איסור גורף על אביגדור ליברמן לשיר את ההמנון כשיש לידו מיקרופון פתוח, וכמובן מחאה נגד חברים כמו גולדמן שרק מחפשים להגיד לך שאתה אגואיסט. חברים שרק יודעים להקניט, להקניט, להקניט - במקום לפנק, לפנק, לפנק.
אבל כשהגעתי סוף סוף לכיכר גיליתי שהיא ריקה. ההפגנה הסתיימה מזמן. אנשי המחאה הלכו הביתה. על הרצפה היו זרוקים כמה פליירים עם הסיסמה הנשכחת "העם דורש צדק חברתי". איזה מראה עצוב זה היה. עכשיו היה לי ברור יותר מתמיד שתם עידן המחאה בארץ ישראל. הצדק החברתי - כמו הקורדרוי והפאוץ' - יצא מזמן מהאופנה.
מימיני הגיח איזה טיפוס תימהוני - ספק הומלס, ספק חולה נפש שברח ממחלקה פסיכיאטרית - ושאל אותי מה אני מחפש. אני מחפש את המחאה, עניתי. "היא כבר מזמן הלכה", השיב, "וגם ככה אף אחד לא ממש בטוח שהיא אי פעם באמת הגיעה. אבל אם אתה בקטע של הפגנות וכאלה אתה יכול לחכות כאן כמה ימים, תכף יגיע יום השנה ה-16 לרצח רבין ויהיה כאן שמח. ישי לוי, אביב גפן, קרן פלס, מי שאתה לא רוצה יופיע כאן. יהיה צפוף".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם