ניפגש באביב הבא
חוזרים לזירה הדיפלומטית, ועד שיוחרפו הסנקציות על איראן אפשר להתנחם בצפי של ברק על פחות מ-500 הרוגים במקרה של מלחמה
הדוח של סבא"א קשה לקריאה. הוא מרבה בפרטים, נמנע משיפוט ככל שאפשר, משווה את מעשיה של איראן להבטחותיה אחד לאחת, אלה שקוימו ואלה שלא. יש בו תאריכים של בדיקות ואמירות סתמיות למקרא כמו זו ביחס למתקן הגרעיני בפורדו שליד קום, שאותו בנו האיראנים בחשאי: "הסוכנות ממשיכה לאמת ש (המתקן) נבנה בהתאם לשאלון מידע התכנון האחרון שהעבירה איראן. כפי שדווח קודם, אף שאיראן העבירה בעבר מספר הבהרות ביחס לתזמון ונסיבות החלטתה להקים את המתקן בתוך מחנה הגנה (צבא) קיים, דרוש מידע נוסף באיראן ביחס למתקן זה".
כך, בשפה האפורה הזו, בונה סבא"א את התיק האיראני, בין השאר משום שכותבו מודע היטב לכך, שהאקדח המעשן שלו הוא בעיקר נסיבתי, או מגיע ממקורות שאי אפשר להסגיר. הטיעון המרכזי הוא שאיראן רימתה בעבר לגבי ניסויים ופעולות שאי אפשר לייחס להם אלא משמעות של בניית יכולת גרעינית צבאית.
ולפיכך, אף שהעדות הפיזית האחרונה היא משנת 2003 (" ממידע שהגיע ממדינות חברות בסוכנות", נכתב בדוח, "עולה שפרויקט הנשק להשמדה המונית נעצר באחת בהוראה של פקידים איראנים בכירים, בשל דאגה מהמצב בעיראק ובמדינות שכנות"), אפשר לחשוד שהיא ממשיכה במאמצים האלה גם היום.
אמאנו יודע היטב שפירוש הדוח שלו תלוי בעיני המתבונן. ישראל לא צריכה אותו כדי להניח שאיראן חותרת לפצצה, כנראה שגם ארצות הברית לא. מנגד, רוסיה וסין יכולות להתעלם ממה שנוח להן.
הוא מניח את התיק הזה, מפורט וגלוי ונקי מתרגילי העמימות של קודמו בתפקיד, על ספה של הקהילייה הבינלאומית. יש לה עכשיו תיק מודיעין טוב, מבוסס ואובייקטיבי הרבה יותר משהיה לג'ורג' וו. בוש כשפלש לעיראק. היא כבר תחליט מה תעשה בו.
ועוד דבר: מהדוח של סבא"א ברור, שהעבודה האמיתית של הסוכנות לא נעשית במתקני הגרעין עצמם. הבדיקות בנתנז, למשל, מתקן ההעשרה המרכזי והמקום שבו מרוכז רוב האורניום המועשר של איראן, העלו רק לאחרונה "שהמפעל פועל על פי מה שהאיראנים הודיעו בתשובות שלהם לשאלון האחרון שהועבר אליה".
זה חשוב, מפני שבניגוד למה שחשים אולי רבים בישראל, אי אפשר לייצר פצצה גרעינית באיזה מרתף חבוי, בעוד הפקידים של אמאנו מהלכים מעל. כדי להתחיל להעשיר את האורניום הזה, שחלקו הקטן מועשר היום ברמה של 20 אחוז, לרמה של 90 אחוז הנדרשת לייצור פצצה, האיראנים יצטרכו להעביר אותו למקום אחר, או לגרש את הפקחים מנתנז, מה שעלול להיות עילה ישירה לתקיפה של המערב.
את העבודה האמיתית עושות הרבה מאוד סוכנויות, שלהוטות לספק לאמאנו מידע לבניית התיק. בדוח מצוין
הסוכנות, נכתב בסעיף 42 בדוח, "חלקה עם איראן מידע שהועבר ממדינה החברה בה" ביחס ליכולת האיראנית בתחום גרעיני אחר. מישהו שותף לכך ש"הסוכנות ממשיכה לקבל אינפורמציה" על המאמץ האיראני לבנות יכולת להרכיב ראש נפץ גרעיני על טיל.
אף פעם לא נדע על המאמץ המודיעיני שהושקע בבלימת פרויקט הגרעין האיראני, אבל כל מי שחושב שמדובר רק בהפרדת ראשם של אנשים מגופם או בהשתלה על פי החשד של תולעת מחשב מתוחכמת והרסנית, ובוודאי למי שמפקפק בפטריוטיות ובתרומה למאמץ של נושאים מסוימים בתפקידי עבר, כדאי לו מאוד לקרוא היטב בין השורות.
עוד דבר שספק אם נדע הוא מה באמת עמד מאחורי הסערה התקשורתית-ציבורית בעניין איראן בשבועיים האחרונים.
מי שמאמין שמדובר בלוחמה פסיכולוגית, הצגת "תחזיקו אותי" מתוחכמת של הצמרת הישראלית כדי שעכשיו, אחרי הדוח של סבא"א, יבואו סנקציות קטלניות באמת על האיראנים, צריך לשאול את עצמו על מי הפעילו פה לוחמה פסיכולוגית: עלינו? על רבים בצמרת הביטחונית, שחוששים באמת ממה שהם מאמינים שראש הממשלה ושר הביטחון מתכוונים אליו? הרי כדי לייצר תחושת איום בוושינגטון או במוסקבה, ולדחוף אנשים לפעולה שהם מהססים לבצע או אינם רוצים לבצע, לא צריך כותרות בעיתונות הישראלית.
הטיעון המרכזי של "תומכי התקיפה" - ואני משתמש במירכאות מפני שעד רגע האמת, אם בכלל יבוא, לא נדע מי באמת תומך ומי מתנגד - הוא שהאיראנים שואפים להעביר את מתקני ההעשרה החשובים באמת שלהם למקומות מוגנים עד כדי כך, שתקיפה צבאית שלהם, בוודאי באמצעים שיש לישראל, בהתחשב בטווח ובקושי לקיים רציפות לחימה, לא תהיה יעילה.
הם מעלים את סיפור קום באותה דרך שאמאנו מעלה את העובדות הידועות מלפני 2003: כפרט שממנו ניתן להסיק על הכלל.
נראה, והדברים נכתבים בזהירות, שהסערה הזו שוככת. ייתכן שבכלל קמה מפני שהדיווחים השקטים על עליית מפלס המתח בעניין האיראני לא ייצרו את רמת הרעש הנדרשת, לדעתם של תומכי התקיפה או שולליה.
כך או כך, כנראה שהמאבק חוזר בחודשים הבאים לזירה הדיפלומטית, בעיקר לניסיון להחריף ככל האפשר את הסנקציות שיוטלו על איראן. כפי שכבר נכתב, נשק יום הדין של הסנקציות האלה מבחינת ישראל הוא פגיעה בבנק המרכזי האיראני, שעשויה לשתק את המערכת המוניטרית של המדינה. אבל הדרך עוד ארוכה, ואם תימשך ותיתפס כלא אפקטיבית, אנחנו צפויים לסיבוב נוסף של הסערה באביב הבא.
לאחרונה העביר הרצל שפיר, אלוף בדימוס ולשעבר מפכ"ל המשטרה, עבודה בעניין איראן לעיונם של שר הביטחון והרמטכ"ל. שפיר, קצין שריון ותיק ומוערך ומי שמינויו לרמטכ"ל במקום רפאל איתן ב-1978 היה עשוי למנוע את מלחמת לבנון הראשונה, מנתח את המצב והכוונות של כל הצדדים ואת דרכי הפעולה האפשריות של ישראל והמערב.
בסעיף החשוב ביותר במסמך אומר שפיר ש"מי שיתקוף את מתקני הגרעין באיראן חייב שיהיה לו מענה לכל אפשרויות התגובה של איראן לאחר תקיפה כזו. ומי שאין לו אפשרויות אלה, כמו ישראל, אסור שיתקוף".
שפיר, כמו מאיר דגן או אחרים, אינו אדם שנחלשה עליו דעתו מזיקנה ועייפות. הוא שייך לדור שבנה את הכוח הצבאי של ישראל, האמין ביכולתה לעצב באמצעותו מציאות, והתפכח. כמו אריאל שרון ויצחק רבין, הוא הבין שלכוח הזה יש מגבלות, יש בו פוטנציאל נזק, והשימוש בו חייב להיות אך ורק בנסיבות הנכונות ומהסיבות הנכונות, בוודאי בעולם שמשתנה מהותית לנגד עינינו.
תציבו מנגד את הראיון שנתן שר הביטחון השבוע ברדיו. יש משהו יהיר להפליא בקביעה הנחרצת שלו לגבי מספר ההרוגים שיהיו כאן אם תתלקח מלחמה אחרי תקיפה באיראן, ובביטול המופגן של דעתם של אנשי ביטחון ותיקים המתנגדים לה. ההשקפה בעניין איראן אינה דווקא עניין של מודיעין, כשם שהדוח של סבא"א אינו עילה מובהקת למלחמה.
נתניהו וברק הם האנשים שידם על ההגה. במגבלות החוקיות (צורך באישור קבינט וממשלה ליציאה למלחמה, וזה מה שיהיה כאן), הם שיכריעו. אבל כדאי לנו, גם לאור הסקרים שבהם תומך רוב הציבור בתקיפה באיראן ובאותה נשימה אומר שתגרום למלחמה אזורית, להרהר למה בדיוק נמצאים אלה שחוו את האשליה שהכל ייפתר בכוח הצבא בצד האחד של המתרס, ואלה שלא - בצד האחר.
ofer.shelah@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם