קצב לא יהיה מסוכן
הנשיא לשעבר נשפט בתנאים שלא היו מפלילים בהם שום אדם אחר אחרי עשר שנים. נעשה בפרשה אולי צדק משפטי, אבל לא צדק טבעי
ואני אומר: בשם אלוהים, האם התחרפנתם לגמרי? האם קצב עלול להיות מסוכן אי פעם? האם לא תעמוד כאן לזכותו מידת פרסומו, למשל? הרי יש הבדל בין אנס אלמוני לבין האנס הכי מפורסם בארץ (אם אמנם באונס מדובר, וזה עדיין לא ברור למרות כל קביעות בית המשפט). הרי כשאדם מפורסם, נזהרים ממנו ממילא; ואם הוא צריך להיזהר - הוא נזהר לגמרי, בגלל עצם פרסומו, שהרי כל מה שיעשה ייוודע מיד.
אז גם כאן יכפו על קצב האומלל את כללי בוזגלו: "אם בוזגלו נחשב למסוכן כשאיננו מודה, גם קצב ייחשב כמסוכן". ולא חשוב בן כמה הוא (הוא יהיה בן 70 בזמן המשוער שבו אפשר יהיה לשקול את קיצור עונשו) ולא חשוב מיהו. וגם לא חשוב שעל פי פסק הדין, הוא ניצל את מעמדו רק כלפי הכפופות לו (והרי כבר לא יהיו לו כפופות בעתיד, ככל שניתן לשער). שום דבר לא חשוב, שום דבר לא ייחשב. אנחנו נדון את קצב ככל אדם ויותר מזה - עד שייחנק.
ואגב, אני שומע שהנאנסת, א' ממשרד התיירות, לא השתמשה בכלל במילה "אונס" בכל שיחותיה עם החוקרים והפרקליטים ובכל עדויותיה, גם אם המעשים שנעשו בה פורשו כאונס על ידי החוקרים והשופטים. ואם ככה, אני חוזר ואומר: אולי לא היה אונס אלא משהו אחר לגמרי, שקרוב יותר ליחסי מרות וניצול - עניין מכוער מאוד כשלעצמו, אבל לא אונס. אז למה שקצב יודה במה שהוא עצמו מאמין אולי שלא היה ולא נברא?
בספרו הישראלי הקלאסי של יעקב שבתאי, "זיכרון דברים", אני קורא על מעלליו של צזאר, אחד משלושת הגיבורים הראשיים של הספר, המבוסס כפי שידוע לכל על זיכרונותיו של שבתאי מתוך חייו ומתוך חיי חבריו. לא מדובר במקרה זה על שבתאי עצמו, אלא על דמות אחרת שהוא מתאר, וכך כותב הסופר הגדול על התנהלותו של גיבורו צזאר עם נשים: "לפעמים נהג בתקיפות ואפילו בכוח, משום שדעתו הייתה שכמעט כל אישה תיכנע לכוח. ואמנם בדרך כלל השיג צזאר את מבוקשו, אם כי לא פעם אחרי מאבק ממושך".
אתם מבינים? על פי פשוטו של התיאור, מדובר בעצם במעשי אונס, גם אם אז הוגדרו אחרת. משה קצב וחנן גולדבלט, שצמחו בשנות ה-60, הורשעו כמדומה על פחות מזה. הממזרים שינו את הכללים. וזהו אכן אחד הדברים המטרידים במשפט קצב: התחושה שהוא נשא איכשהו את עוונם של המוני גברים שלא הובאו מעולם לדין. ההכרה שהוא נשפט בנסיבות שלא היו מפלילות
נכון שעל פי הכללים המשפטיים אונס אינו מתיישן במשך עשר שנים, אבל העובדה שהמעשים שעשה קצב על פי הכרעת הדין נעשו כמעט על קו הגבול של אותן עשר שנים (בשנת 1998, כעשר שנים לפני שהוחל בהליכים הפליליים נגדו) צריכה לכאורה לפעול להקלה בעונשו. לא נראה שהשופטים התחשבו בכך כמלוא הנימה.
והרי כולם הסכימו שנערך בקצב לינץ' תקשורתי כבד מחוץ לבית המשפט. גם בכך לא התחשבו השופטים להוציא השופטת יהודית שבח, שתיזכר כדמות הרחומה היחידה בשני הרכבי בית המשפט, המחוזי והעליון. היחידה שלא פחדה מאימת ארגוני הנשים, שחטאו גם הם חטאים כבדים לכללי הסוביודיצה, כשצעקו שקצב אנס עוד לפני שהורשע בדין.
והרי קצב בהחלט צלל, על פי הקלישאה שכולם חזרו עליה, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא - והרי זו נפילה כואבת יותר. גם בכך לא התחשבו השופטים. הרחמים יצאו מהאופנה בישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם