סטארט-אפ קצב - הסוף
המטרה ברורה: לנסות לשכנע שאם כולנו ניקח את האפליקציה הזריזה "משה קצב לא אשם" לידינו, נאמין מיד כי הכל הבל הבלים. רון קסלר בטור אישי חדש
בזמן שערעורו נדחה, בשעה שהוא סופר את הדקות עד לכניסה לכלא, יודע משה קצב שההגנה עליו הייתה עסק כלכלי שהכניס שקלים רבים לבתים לא מעטים.
זה היה מפעל קטן אך יעיל. עובדיו התפרנסו בכבוד - בכבוד רב. במשך הזמן שקדם למשפט רצו שכיריו מאולפן לאולפן, דף מסרים בידם ,ושיווקו ללא הרף את המוצר עליו הופקדו. בתחילה קראו למוצר: "משה קצב, זכאי", זה היה מוצר חד, ברור והתלוו אליו מסמכים, קלטות וידאו ועוד סטים מיוחדים של כלים משלימים.
עמלים, חרוצים ומתוגמלים נדדו אנשי יחסי הציבור, עורכי הדין הרמים וסיפרו מדוע כל סיפורי האונס הם בדיה אחת ומדוע ספריית המחשבות שלנו אינה שלמה בלי המוצר החשוב: "הוא זכאי".
מדי פעם בשנים האחרונות, נקראו לשוב ולעסוק במלאכת הקודש. איש איש ויעדיו. עורכי הדין עמלו על מארג טיעונים משפטיים, אנשי יחסי הציבור שקדו על נטיעת שאלות אשר יפריחו בליבנו ספקות וצוות מיוחד של "מקורבים וחברים" טרחו על גיהוץ ואזכור תדמיתו של הנשיא הסורר כאיש משפחה שקט ונינוח.
המטרה ברורה: לנסות לשכנע שיש סיכוי שהכתובת ההולכת ומסתמנת על הקיר היא
במציאות, מדובר באנשים ששילמו להם סכומים לא מעטים כדי לנסח את עצמם ברהיטות על זכאותו של קצב כאילו הייתה פרי מחשבתם. יד אחת משלמת כסף ויד אחרת מנסחת קומוניקט ומפזרת את העובדות בצורה יפה יותר, כזו שתגרום לנו להתאהב או לרחם על קצב.
לפני שנה נתבשרנו על כישלון ההשקה הגדול: משה קצב נמצא אשם פה אחד בבית המשפט המחוזי. המשמעות למיזם הכלכלי הייתה מיידית: אט אט צומצמה מצבת כח האדם של מפעל ההגנה ועברה למתכונת של מטה קטן.
ככל שעבר הזמן מאז מההרשעה הלכו ופחתו ההופעות של אנשיו בתקשורת והסתבכו מסריו. עכשיו הושקה אפליקציית "הכרעה פה אחד היא הסימן שמדובר בהרשעה שגויה" ומיד אחר כך "נו שוין, זה בסך הכל היה רומן".
מדי פעם יצאו עובדיו המסורים לחופשה מהופעות הטלוויזיה המתוזמנות עד שבסוף נותרו רק עורכי הדין, שכניו מקריית מלאכי וכבוד הנאשם להמשיך לספר לכולנו את הבשורה כי יש להם מוצר מנצח.
מסוגר בביתו, בודד בהרשעתו יודע קצב כי הראשונים שנעלמו עם ההכרזה על דחיית הערעור הם אותם משווקים נאמנים אשר היו אמונים על המוצר שכל כך רצה שיצליח. איפה כל היחצנים? איפה כל המקורבים שנשבעו לנו שיום יבוא והשמש תחשוף הכל, שהכל הבל הבלים, שא' זה בלוף אחד גדול?
ובכלל, האם יש סיכוי שמישהו מהם יגיד: "תודה קצב על הכסף שנתת לי אבל אני לא רוצה אותו, טעיתי, אני מבין שאתה אשם, החלטתי לתרום את הכסף או להחזיר לך"
אם היה זה מיזם כלכלי אמיתי, עובדיו היו מפוטרים, הבונוסים שלהם היו מקוצצים. אבל סביר להניח שלמיזם ההגנה של משה קצב היו חוקים אחרים: העובדים עשו קופה ובעל הבית הולך הביתה. לבית הסוהר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם