אסירי השלטון הרבני
חוק הסנקציות" שנועד לפתור את בעיית "מסורבות הגט" לא יביא לפתרון המתבקש. הוא בסך הכל טלאי שנועד לכסות על בעיה עמוקה יותר
אין ספק כי עגינותן של אותן נשים היא סוגיה המגלמת סבל בל יתואר, חוסר אונים המתבטא בשלילת זכותן הבסיסית להרות ולהביא ילדים לעולם – מבלי שיסומנו על ידי הממסד הרבני כ"ממזרים". אך נוסף לעובדה כי מדובר בפתרון נקודתי חשוב לבעיה חמורה, נראה כי הצעת החוק טומנת בחובה מסרים ומשמעויות חשובים לא פחות, עליהם כדאי לעמוד.
בחינת המצב החוקי הקיים, מגלה כי ככל שנוגע הדבר לענייני נישואים וגירושים במדינת ישראל ("דיני אישות"), הדין החל הוא "דינו האישי" של האדם. כלומר, הדין המאפיין את הדת אליה הוא משתייך – כך יישפט היהודי בהתאם להלכה היהודית, המוסלמי בהתאם לדין השרעי, וכן הלאה.
זאת, להבדיל מהעיסוק בדין הפלילי או הנזיקי למשל, החל על כל אדם באופן זהה, בלא כל תלות במוצאו, מינו או דתו. לא פחות חשוב לציין, כי סוגיות נישואים וגירושים בקרב יהודים במדינת ישראל, מצויות תחת "סמכות שיפוטו הייחודית" של בית הדין הרבני. במילים אחרות, זהו הפורום היחידי המוסמך לדון בסוגיות מעין אלה.
אם לתמצת את מערכת הכללים והנורמות הנוגעת לדיני הגירושים בהלכה היהודית לכדי משפט אחד, הרי שזה יעיד כי מרבית הכוח, "המילה האחרונה" בדבר היכולת להעניק גט, נתונה לרוב בידי הגבר.
אמנם, כלל זה מלווה בסייגים מסוימים ובתנאים שנועדו למנוע מהגבר לנופף בגט המיוחל ולסחוט באמצעותו כל שיבקש, אולם דומה כי בית הדין הרבני נוטה ליישמם במקרים קיצוניים ונדירים בלבד.
הסיבה לכך לא ברורה, אך ניתן להניח כי היא נובעת מחשש הדיינים שמא יסטו מן ההלכה – על ידיי שימוש בכלי "כפיית הגט" – מקום בו הדבר אינו מתאפשר להם למעשה. כך או כך, המצב הנוכחי הוא בלתי נסבל, שכן בית
אולם מעבר לפתרון הבעיה הנקודתית של "סרבנות" הרבנים לגאול את מסורבות הגט ב"יד נדיבה" יותר, ולהבעת אי-האמון המופגנת של הכנסת בממסד הרבני ככזה היכול לשפוט משפט צדק, דומה כי הצעת החוק מעוררת שאלות נוקבות בנוגע ללגיטימיות שבהחלת "דינו האישי" של אדם בתחילת המאה ה-21.
לכאורה, אם הדיינים עצמם אינם מצליחים ליישם את דין ההלכה באופן אשר יוביל לתוצאה צודקת יותר, כפי שמתבקש מנורמות של שוויון הנהוגות במחוזותינו, מי יכול?
פתרון לשאלה הזו מציג שלוש אלטרנטיבות בעיניי: האחת, הבלתי ריאלית, היא החלפת סגל הדיינים הקיים בכזה אשר יאמץ גישה ליברלית ו"עדכנית" יותר; השנייה מדברת על אימוץ כללי ההלכה ככללים פרשניים בלבד, אשר יסייעו בידי השופטים (מהמערכת האזרחית) לקבל החלטות התואמות את מארג זכויותיהן של נשים כשוות לכל דבר ועניין - כפי שאנו מבינים אותו היום.
האפשרות השלישית – היא האפשרות הרצויה יותר לטעמי – נוגעת לנטילת סמכות שיפוטו הייחודית של בית הדין הרבני בנוגע לענייני נישואים וגירושים. כך למעשה, יוכל כל זוג לבחור מראש את מערכת הדינים שתחול עליו גם לענייני נישואים וגירושים.
בצד זה יש לשאוף ולפעול להחדרתן של נורמות ליברליות יותר למערכת השפיטה ההלכתית ולהפכה לרלוונטית יותר עבור רבים. באופן זה, תימנע הדרתם של זוגות ממנה, ואף תסוכל "כליאתן" של נשים שדווקא כן בחרו בדין ההלכתי כדין החל עליהן.
אם להסתכל על התמונה הרחבה, הצעת "חוק הסנקציות", במובן מסוים, מהווה בסך הכל טלאי הנועד לכסות בעיה עמוקה ושורשית הרבה יותר – יישומו של הדין הדתי במערכת מדינתית ליברלית.
אם לא נטיב להסתכל במציאות נכוחה ונבין שיישומו של הדין ההלכתי, כפי שהוא נעשה כיום, אינו תואם את הנורמות אליהן אנו מורגלים בעת הזו; אם לא נתאים את מערכת הכללים שלנו באופן אשר יעניק אפשרות בחירה למי שחפץ בכך – נמצא עצמנו פוגעים בציבור שלם ומאפשרים לחוטאים לחסות בצילה של ההלכה. מצב שכזה אינו מוסיף כבוד, לא לקהל הגברים, לא לבנות המין הנשי, ובטח שלא להלכה היהודית המפוארת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם