זר של ציפורנים
אני יודעת יפה מה זה כאב גב בסיומו של יום קטיף ציפורנים. להרים להוריד. ארגזים שלמים של הצמח המכוער הזה נשאתי במותני הדקות החל מערב נישואיי וכלה בבוקר לידת בני השלישי. בין ציר לציר מאגדת גבעולים למשלוח. ואף פעם הוא לא הושיט לי יד לעזרה. מעולם לא לקח מידי ארגז כבד והניחו בערמה במקומי. הייתי אישתו, הפועלת החוקית שלו. אך שלא בדומה לנשים העזתיות שהגיעו אלינו מדי בוקר. לא קיבלתי שום שכר טרחה
נדוניה
גאות אבות
ברומח בנותיהן הרוקדות בסך האבן
שאמהותיהן הותירון
עקרות מבינה
לגבר...
א.ק.ג
זה שהרביץ לי לא היה העניין בגללו פניתי לרבנות לבקש גט. לכך הייתי די רגילה. סטירה פה, מעיכת הפרצוף שם. באמת די רגילה. כלומר גם מעשית מבחינת ספיגת הכאב וגם מנטלית - כך ראיתי את אבא נוהג עם אמא. לא הכרתי מערכות יחסים אחרות – זה נראה לי טבעי. סבלתי בשקט כמו כל אישה במושב שלנו.
כל אחת ידעה על השנייה. אפשר להסתיר את הצלקות והסימנים שעל הגוף - גם בקיץ לוהט כמו אצלנו - אבל קשה מאוד להבליע את הצעקות שיוצאות בלי שליטה מבית הבליעה שבגרון. כך שגם אם רציתי להסתיר קשה היה מאד.
אז כמו שאמרתי לא זאת הייתה הסיבה. הרג אותי העניין עם הבחורה החדשה שעמה יצר קשר לאחרונה. בדרך כלל נהגתי להעלים עין מהתנהגותו. היה לי הרבה מה להפסיד. יש לי שלושה בנים בלי עין הרע ורציתי לגונן עליהם מפני החברה והמשפחה. לא סיפרתי על עלילותיו לאיש. ראיתי ובלעתי בשקט. מה שאכל אותי היה זה שהסתובב איתה בעיר - נושא את סל הקניות שלה. לא האמנתי, באלוהים, שלא האמנתי למראה עיניי.
כעירונית שעברה להתגורר במושב עקב נישואיה אני יודעת יפה מה זה כאב גב בסיומו של יום קטיף ציפורנים. להרים להוריד. ארגזים שלמים של הצמח המכוער הזה נשאתי במותני הדקות החל מערב נישואיי וכלה בבוקר לידת בני השלישי. בין ציר לציר מאגדת גבעולים למשלוח. ואף פעם הוא לא הושיט לי יד לעזרה. מעולם לא לקח מידי ארגז כבד והניחו בערמה במקומי. הייתי אישתו, הפועלת החוקית שלו. אך שלא בדומה לנשים העזתיות שהגיעו אלינו מדי בוקר. לא קיבלתי שום שכר טרחה. לא חומרי ולא רגשי.
ב-5 השנים הראשונות של נישואיי לא קניתי לעצמי אף בגד - להוציא את מה שהבאתי מבית אמא בחבילת הנדוניה שארזה לי. גם לחתונתה של אחותו מרגו לא קניתי בגדים. קיבלתי בגד משומש "ממש חדש" מרוחמה אחותו הבוגרת. אותו לבשתי.
אז באותו היום שראיתי אותו, את המנוול, הולך עם ההיא שלו וסוחב לה את הסלים של השוק. שאלוהים ייקח אותי בזה הרגע אם אשקר, זה היה הקש ששבר את גב הגמל. לא יכולתי לשאת זאת יותר. תארי לך הוא "מביא לה חנופה" - שהעדינה שלו לא תקבל כאב גב. ואני מה? עם כאב גב וחוליה סדוקה אני לא עדינה? בי לא צריך להתחשב? וזה לא שאני חס וחלילה מבקשת רחמים. עבודה קשה לא מרתיעה אותי אבל יש גבול, בחיי.
בו ביום, לאחר שנות היסוס רבות, ראיתי את האור. אזרתי עוז ופניתי ללשכת נעמת בישוב שלנו - רציתי ממנו גט. לא ידעתי אך עושים זאת ופניתי לשאול. היית מאמינה? אני העכברה הקטנה שלו - פרדה לעת מצוא - מרדתי ב"אדון העולם" שלי! רק על האומץ לבדו הגיע לי צל"ש.
תראי, אני לא
טיפשה, מה לעשות ככה גדלתי, צמח מבוית שחונך לצמוח בתוך עציץ פלסטיק קטנטן - משמש את כל סובביו מלבד את עצמו וכשאין בו צורך, מה עושה "סחבק"? מחליף בעציץ אחר. מילא היה אומר שקנה חלקת אדמה.
אין דבר, שאלוהים ישלם לו. אפילו את הדבר היפה ביותר שלי - החיוך שמשנה את כל הבעת פניי הכעורות - הוא הצליח לכבות. עם השנים נעשו לי פנים של דג מלוח עם ידיים מסוקסות שצבע הלקה שנתתי בציפורני האכולות, שבוע קודם לכן, ירד והשאיר עקבות מנומרות ולא רצופות ממש כמו ידי עוזרת בית.
ואת הלקה למה שמתי? תשאלי, נו.
רציתי להוציא לו את העיניים בשבוע שעבר באירוסים של בת אחותו. רציתי שיראה בי יפה ומטופחת. הם בסדר המשפחה שלו. די תמכו בי. עם הגשת הבקשה לגט סערו הרוחות סביבי. ההעזה שלי הוציאה אותם מדעתם.
איש לא האמין שיש ביכולתי להעלות הצעה שכזו בפשטות שכזו. לאר שמשלחות האיומים שלהם לא הצליחו, התחילו בחנופה, הבטיחו, שלחו שליחים. כל מיני משפיענים פסיכולוגיים מהמשפחה. אמא הייתה ביניהם. כאב לי לראות אותה במצוקה. נקרעת בין התמיכה בי לבין חוקים עתיקים שמהם באה וכנראה גם תלך. את יודעת, חוקים כאלה שאומרים דבר אחד ומתכוונים בכלל לדבר אחר. חוקים שחייבו את המסכנה לעמוד כנגד בתה.
היחדים שתמכו בי היו בניי. באמונתם הלכתי. והמנוול פעם אחת לא ניסה את מזלו איתי. לא נלחם לרגע להישאר בעלי. כל שעשה (אני נשבעת לך, בהברקה של רגע) היה להרוס את מחסן העופות הישן שעמד מול חלון חדר השנה שלנו. להעמיד לו יסודות חדשים ותוך פחות משבועות ספורים להקים בית במלוא מובן המילה וכל זה כדי לשכן בו את אהובתו.
אני נשבעת לך בחיים שלי לא קינאתי בה. שיהיה להם לבריאות - שיחנקו בכל הטוב הזה. אבל זה לא יפה ליד הילדים. ככה לא מתנהגים. אך תסבירי לקטן בן 4 שאבא גר בדלת ממול עם אישה בגיל של אחיו הבכור פלוס מינוס חמש שנים. באמת שזו הסיבה היחידה שהתעצבנתי בגללה. וכנראה שגם המשפחה שלו. דבר כזה הם יכלו להבין. לא בשבילי מותק, בשביל הילדים שלו.
אבל מה הם לא יגידו כלום כדי שאני לא אתפוס על זה טרמפ בתביעת המזונות. עכשיו חשוב להם אח שלהם, הילדים פתאום נדחקו הצידה כשמדובר בכסף הם לא עושים חשבונות קטנים.
והיו גם העצות הנבונות שבאו ונתנו לי הגיסות שלי, אמא שלו, אמא שלי: "תתני לו..., אולי את לא מספיק בסדר, מה עשית לא בסדר?!" תגידי לי את. מה כבר אפשר לעשות לא בסדר כשאת עובדת מצאת החמה עד צאת הנשמה בחממה המהבילה שלו. מטפלת לנו בילדים, מבשלת מנקה להם, מסדרת, מגהצת, עושה לו שבת כמו בן אדם עם חמין וחלות מאפה בית, בלי לקבל שכר. ורגע גם בלי להיות חס וחלילה שותפה בחשבון הבנק שלו. ואחר כך בלילה, מאוחר, הוא עושה לי "טובה" (בזמנים הטובים אני מתכוונת) מפמפם כמה רגעים ואחר כך שולח אותי לעשות לו קפה שיטעם לו עם הסיגריה.
באמת לא בסדר אה? נשבעת לך, בהתחלה חשבתי זה ככה. כמה בכיתי. נהרות של מים ירדו לי מהעיניים - ניפחו לי את האף ועשו אותי עוד יותר מכוערת. טיפשה, אמרתי לך.
מפחד פן יישם את איומו וישאיר אותי עגונה ללא גט התקפלתי. נשבעת לך שוויתרתי על הכל. על המזונות, על הבית, על השטח, על המכונית, הטרקטור, על הכל. כמה עלובה לקח אותי ביום חתונתי. ככה עלובה הוציא אותי.
אבל מה, לא תמיד היה כזה. היו לו רגעים יפים. למשל, תמיד אהב לארח. להרשים את אורחיו בפירות טריים והכי יקרים שאינם בעונה, בקפה הטוב ביותר, בעוגיות מאפה ידי שנהג לשבח בקול לפני האורחים. לידם היתי "בובולינה". מלטף לי את הגב כשישבתי לידו בספה והוא נינוח. מקרין סמכות של אדון.
לא אשקר, חברים שלו אהבו לבוא אלינו ולנו תמיד נעם לארח אותם. אז מה אם היו אחר כך הרבה כלים וניקיונות. זה היה כסף קטן בשביל השקט והשלווה קודם לבואם. אני מודה שלא פעם יזמתי את בואם של חברינו כדי להרוויח כמה שעות של שקט מבורך. בעיניהם הוא הצטייר כחבר למופת, בעל ואב ראויים לחיקוי. כולם אמרו איזה ברת מזל אני אפילו ספה מעור קנה לצורך העניין.
גם מול הטלוויזיה היה מתנהג בסדר. הוא אהב את כל התוכניות עם הפרסים: גלגל המזל, לינגו שלינגו, יותר מזל משכל. כל אלה ריתקו אותו למסך. ככה היה שקט ונינוח. הייתי שמה לפניו ערמת פיצוחים, 2-3 בקבוקי בירה ופונה לעיסוקי.
הבעיות החלו כשהחממה החלה לשגשג. כשהלחץ הכלכלי והחברתי להשקיע ולהצליח גבר. כשהוא נחשף לפקידות הבנק המתוקות שנדלקו על יתרות הבנק השמנות שלו. והשיא היה כשעבר לפוליטיקה המקומית ואימץ תדמית של יפה נפש, כאילו עדין. דבר שכמובן הותיר אותי הרבה מאחוריו.
גם לי לא חסר. מרדתי בו. בטח שמרדתי. התחלתי לעשן. מה את חושבת לך, יש גבול! ידעתי את דעתו על נשים מעשנות אבל לא היה אכפת לי. אם הוא חוזר עם ריחות בשמים - לאו דווקא גבריים, טלפונים מסתוריים - אז גם לי מותר. עישנתי בשביל התענוג - ככה בשביל העצמאות. לידו לא העזתי ממש, בהתחלה ניסיתי להשאיר סימנים של אפר וככה שיתחיל להתרגל לרעיון, אבל הוא נורא התעצבן ושאל בחשדנות מי היה פה. אז ירדתי מהעניין. עישנתי במרפסת שירות. בניי ידעו על כך. המתוקים לא פצו פה.
אז זהו. כבר חצי שנה שאני פה. מחליפה. כל פעם שאיזה מטפלת במעון חולה או משהו, את יודעת, קוראים לי. יבש פה. אין אקשן. מה לעשות? אני לא מחפשת גבר. נמאס לי. נחמד פה עם התינוקות במעון. מה רע בהם? הם עוד לא בגיל שהם יכולים לפגוע או להרע לי. תדעי לך שברגע שהם מתחילים לדבר זה מסוכן.
טוב, נעזוב את זה. אני רוצה לסיים את הסיפור שלי אחר כך נשטוף את השירותים. הכרתי את הבחור לפני שבועיים בערך. כן, השומר שהיה פה עד לשבוע שעבר. נחמד, אלמן, עולה חדש. יצא איתי בסדר. כל בוקר שואל לשלומי, עוזר לי לפנות את הזבל.
בקיצור, יום אחד שאל אותי בעדינות אם אפשר לצאת לקפה או משהו. בחיי כבר שנים רבות שלא הייתי במעמד הזה. לא ידעתי מה לעשות. נשבעת לך, כמו תינוקת החלפתי צבעים. מותק, אני יש לי ילדים גדולים. מה זה חזרנו לילדות? גם כשהסכמתי הרגשתי דמיון לבעלי לשעבר עם ההתנהגות הזולה שלו כשמצא את הפרגית המטומטמת שלו. בטח גם הוא התחיל איתה ככה. אבל אמרתי בסדר. החמיא לי שהזמינו אותי לצאת. גם אם הוא זקן ממני בכמה שנים טובות.
קבענו בשעה 7. הוא בא לאסוף אותי. פתחתי לו את הדלת לבושה בשמלתי היפה ביותר (ההיא מהחתונה של גיסתי) . לא תאמיני מה היה לו ביד. זר ציפורנים. את מאמינה? אני שברחתי מעבדות גידולי פרח הציפורן אל החופש היחסי שלי בעיר המכוערת הזאת - קיבלתי בחזרה, ליד הדלת, זר גדוש מהם (ועוד מהזן הנחות). זה הרג אותי. לא תאמיני באיזה בכי פרצתי. ומה עשה הטמבל? נעלם. לקח את הרגלים וברח.
אמרתי לך אין אמונה בגברים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם