ניוט גינגריץ' המועמד
המועדף, אבל עד מתי?
הבוחרים הרפובליקנים לא מצליחים להחליט את מי הם רוצים שירוץ מטעמם. השם המוביל כעת הוא גינגריץ', האיש שלא מפחד מאובמה
בראשית היה מיט רומני. כבר חמש שנים הוא רץ לנשיאות, כאילו היה שם מאז ומעולם. רומני, איש עסקים מצליח ומושל מסצ'וסטס לשעבר, רצה להיות המועמד כבר בבחירות 2008, אבל הפסיד במרוץ לג'ון מקיין.
מאז הוא ממשיך לרוץ, ולסיבוב הבחירות הנוכחי הגיע מנוסה מכולם, מאורגן מכולם, עם כסף בקופה, יועצים ותומכים שאסף בשקידה כשאחרים עוד הרהרו אם כן או לא, אם כדאי או לא כדאי.
רומני הוא מועמד ברירת המחדל של המפלגה הרפובליקנית. אבל הבוחרים - אותם רפובליקנים שיכריעו מי יהיה המועמד שלהם - עוד לא השלימו עם המועמדות שלו. הם עדיין מחפשים.
אם יש תופעה שמייחדת את הצד הרפובליקני בסיבוב הבחירות הנוכחי זה חוסר היכולת של הבוחרים להחליט. הם מתלבטים, יושבים על הגדר. התמיכה ברומני יציבה רוב הזמן, אבל הוא מתקשה להתרומם. קצת יותר מ-20 אחוז זה המקסימום שהגיע אליו. ובינתיים, סביבו, מועמדים עולים ויורדים, נוסקים ומתרסקים. הימין השמרני מחפש מישהו מלהיב יותר מרומני, ובעיקר מישהו שיהיה נאמן יותר לעקרונותיו. לרומני יש היסטוריה ארוכה של גמישות אידיאולוגית.
לכן השמרנים מחפשים מישהו אחר. בתחילת הקיץ הם נתנו למועמדת וחברת הקונגרס מישל בקמן רגע של נחת, אבל במהרה גילו שהתלהבות לבדה אינה מספיקה כדי לנצח את ברק אובמה. אז הם עברו למושל טקסס, ריק פרי. יש לו רקורד פוליטי מרשים, אך במהרה התברר שאין לו את היכולת למכור את עצמו לקהל ברמה הארצית.
כיוון שכך, פנו הבוחרים להרמן קיין, איש המכירות האולטימטיבי. אלא שאז התברר להם שאין דין מכירת פיצות (זה מה שקיין הצליח בו) כדין ניהול מדיניות החוץ של אמריקה. קיין הובך כשהתגלו עדויות על כך שהטריד מינית עובדות, ואז המשיך והביך את עצמו בסדרה של תשובות מגומגמות בנושאים חשובים - למשל, כשהכריז ביום שישי שעבר, בלי שום בסיס, שלטליבאן יש חלק בממשלה החדשה של לוב.
כל המועמדים האלה עלו בסקרים ואז ירדו, מי בחדות (פרי), מי לאט יותר (קיין). כבר לא נשארו הרבה מועמדים שיכולים לבלום את רומני. לא הרבה - ובכל זאת יש אחד. מלך הסקרים של השבועיים האחרונים. פרופסור להיסטוריה, פוליטיקאי, איש שופע רעיונות, ססגוני, קצר רוח, מוכר לכל. יו"ר בית הנבחרים לשעבר, ניוט גינגריץ'.
ביום שישי התברר עד כמה הצליח גינגריץ' בן ה-68 להמריא. במדינת ניו המפשייר, שבה רומני אמור לנצח בהליכה וגם מחזיק בית, גינגריץ' כמעט מדביק אותו. שבוע קודם לכן קבע סקר אחד (בלומברג) שרומני מוביל עם 40 אחוזי תמיכה בניו המפשייר, לעומת 11 אחוזי תמיכה בגינגריץ'. עם זאת, לפני שלושה ימים בא ה"שוקר", כמו שכונה הסקר בכמה כותרות. לרומני היו 29 אחוזי תמיכה ולגינגריץ', צמוד-צמוד, 27 אחוז.
גם במדינת איווה, שתצביע ראשונה ב-3 בינואר (שבוע לפני ניו המפשייר), גינגריץ' צמוד לרומני. במקרה של איווה, הוא גם צמוד לשני מועמדים נוספים: קיין, שעדיין מראה סימני חיים אך במגמת ירידה, ורון פול הבדלני, שקהלו הנאמן לא ממש גדל אך גם לא
איווה, כמו שאר המדינות שאמורות להצביע בחודשים הקרובים, מתקשה להחליט. רק 40 אחוז מהבוחרים כבר "בטוחים" למי יצביעו. כלומר, רוב רובם של הבוחרים מוכנים לשקול מחדש, להעביר את תמיכתם למועמד הלוהט של הרגע האחרון.
יש משהו כמעט מוזר בהדבקה של התואר "לוהט" לאיש כסוף השיער והעגלגל הזה, שמעדיף לשלוף ציטטה היסטורית ולדבוק בעקשנות בתדמית הפרופסור החכמולוג. בעצם, כך בונה גינגריץ' את כוחו. מעימות לעימות, מקרב טלוויזיוני לקרב טלוויזיוני. הוא מצטייר כמועמד המשכיל מכולם, שמוכן יותר מכולם לנהל ויכוח בכל נושא, שמתמצא יותר מכולם בסוגיות סבוכות, שלא מתבלבל, לא נבהל ולא נזהר יותר מדי שלא להיתפס באי-אמירת אמת.
הבוחרים עוקבים השנה אחר העימותים הטלוויזיוניים של הרפובליקנים באחוזים מפתיעים - יותר מאשר בכל מערכת בחירות עד היום - ונהנים מגינגריץ' החובט בעיתונאים ובשאלותיהם הטרחניות, החובט באובמה. משהו במתווכח המצטיין שבו מצית כנראה את דמיונם: הנה מועמד שיוכל לעמוד על במה ולחנך את אובמה, הנה מי שיוכל גם מול כוחו הרטורי המיתולוגי של הנשיא.
גינגריץ' מזהה שזה אחד מסודות כוחו ומשתמש בו. הוא מתגרה באובמה ומציע לו סדרת עימותים "בסגנון לינקולן-דאגלס", סדרת העימותים המפורסמת ביותר בהיסטוריה האמריקאית בין המועמד לסנאט, ולימים הנשיא, אברהם לינקולן, לבין יריבו הדמוקרטי דאז.
גינגריץ' משתמש בלינקולן ודאגלס משתי סיבות: האחת - כדי להזכיר להם כמה הוא משכיל; השנייה - כדי לחדד את התמונה שלו ושל אובמה על במה, את הפיתוי שבהצבת מועמד שיוכל לעמוד מול אובמה. ואז הוא גם שולף את החידוד: "כדי להיות הוגן, אני מוכן לתת לו" - כלומר לאובמה - "להשתמש בטלפרומפטר".
אובמה ידוע כמי שאינו זז, ודאי שאינו נואם, בלי שנאום כתוב עד לפסיק האחרון במכשיר הטלפרומפטר שמולו. לגינגריץ' יש את מה שלרומני אין: סוג של כריזמה. רומני הוא מועמד יעיל, מתוכנת - אך אין בו מה שמסעיר את הדמיון. מצד שני, רומני לא עושה טעויות. הוא לא נכשל בפליטות פה חסרות אחריות, לא מעליב כשאין צורך, לא מתקוטט עם יועציו.
"לכו תמצאו לכם עבודה, אחרי שתעשו מקלחת", יעץ אתמול גינגריץ' למפגיני "לכבוש את וול סטריט", התבטאות שאולי תחבב אותו על הקהל השמרני אך תזכיר לבוחרי האמצע שמדובר במועמד עוקצני. לפני כמה חודשים הפגין את אותה שנינות אך בכיוון ההפוך, כאשר עלב בחבר הקונגרס השמרני פול ראיין וכינה את תוכניתו הכלכלית, הפופולרית בקרב אנשי תנועת "מסיבת התה", "הנדסה חברתית ימנית". אחר כך נאלץ להתנצל. ובכלל, יש הרבה תחמושת שתישלף עכשיו, בתדירות גוברת, נגד גינגריץ'.
מי שאמור להיות עכשיו המועמד האהוב על הימין הוא אדם שהתחתן שלוש פעמים, כולל סקנדל שנוי במחלוקת בדרך (פורסם שהודיע לאשתו שהוא נפרד ממנה כששכבה בבית חולים), ניהל רומן מחוץ לנישואים והמיר את דתו כדי להפוך קתולי (עדיף ממורמוני, אבל לא בדיוק מה שאוונגליסטים מחבבים).
חברת הייעוץ של גינגריץ' עשתה מיליונים מעבודה עם סוכנויות הממשל שאחראיות לבועת הנדל"ן שהפילה את הכלכלה האמריקאית. הוא עצמו החזיק בעמדות לא בדיוק מקובלות במגזרים השמרניים של אמריקה, בין השאר כאשר הטיף למלחמה בהתחממות הגלובלית כשהוא עומד לצדה של מנהיגת הדמוקרטים בקונגרס, ננסי פלוסי (השנואה).
במילים אחרות: גינגריץ' רחוק מלהיות נער הפוסטר של השמרנות הרפובליקנית. אם ינצח, תהיה זו הוכחה לנחישותם של הבוחרים הרפובליקנים להצביע למי שרק אפשר, ובלבד שיביס את אובמה בנובמבר של השנה הבאה.
זה מה שמאפשר למועמד ססגוני כמו גינגריץ' להגיח למרכז הזירה, אך באורח אירוני גם מה שמאפשר לרומני להישאר מועמד מוביל. רומני - עדיין - הוא מי שהסקרים בקרב כלל האוכלוסייה נותנים לו את הסיכוי הגבוה ביותר לנצח את אובמה בבחירות הכלליות. אם תרצו לנצח בעימותים, יאמר לבוחרים, יכול להיות שגינ גריץ' הוא מועמד מצוין. אך אם תרצו לנצח בבחירות, אני המניה הבטוחה.
ניוט גינגריץ' נכנס בסערה למרכז הזירה הפוליטית כאשר כבש עם חבריו הרפובליקנים את בית הנבחרים האמריקאי בשנת 1994 (אחרי שהיה בידיים דמוקרטיות מאז 1954), ומכס היו"ר ניהל מלחמה בלתי פוסקת נגד הנשיא דאז, ביל קלינטון.
הוא יצא מן הזירה, גם כן בסערה, לאחר כישלון הרפובליקנים בבחירות של 1998. המלחמה המרה והאישית נגד קלינטון גבתה ממנו מחיר כבד: גינגריץ' גרר את קלינטון לסגור את שערי הממשל - והנשיא הוא שהתחזק בזכות העימות. אחר כך ניסו הוא וחבריו להדיח את קלינטון בסקנדל המוכר כפרשת מוניקה לוינסקי. ושוב - הנשיא התחזק והרפובליקנים נתפסו כמי שהולכים רחוק מדי.
בין לבין נחלץ גינגריץ' לסייע לידיד ישראלי, ראש הממשלה אז - וגם היום - בנימין נתניהו. במהלך הקטטות בין ממשל קלינטון לבין ממשלת נתניהו הראשונה לא היה ספק במי תומך המנהיג הרפובליקני. כפי שנתניהו הוזמן השנה לדבר בקונגרס - הזמנה שממשל אובמה שמע עליה בלי חדווה - כך הוזמן גם ביולי 1996 לדבר בקונגרס, מעל לראשו של קלינטון, ישירות אל המחוקקים ואל העם האמריקאי.
מאז פרש גינגריץ' מכהונתו, מוכה פוליטית, הוא התמיד בטיפוח תדמית של איש רעיונות רפובליקני שאינו חדל מלנסות לייצר סדר יום חדש ומעודכן לימין. הוא חיבר יותר מ-20 ספרים על ההיסטוריה האמריקאית, ספרי עיון לצד רומנים, הרצה בתכיפות מרשימה בוועדות וכנסים, כתב והתראיין.
"האינטלקטואל המשוטט" של המפלגה הרפובליקנית, כינתה אותו כותבת שנונה אחת. והנה, האינטלקטואל הזה - אמיתי או מדומה, יש שסבורים שהחוכמה המיוחסת לו מופרזת - הוא המועמד הכמעט מוביל של המפלגה הרפובליקנית להתייצב מול "הפרופסור העליון" (על משקל "המפקד העליון"), כפי שמכונה ברק אובמה על ידי כמה מיריביו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם