חכמים על חלשים
העיתונאי הישראלי הוא אדם שעובד לבד, שמכלה את ימיו ולילותיו מול כוחות עדיפים ממנו. עכשיו באים ומפילים עליו קנסות אסטרונומיים
במשך ארבע שנות שליחותי בארה"ב קראתי מדי יום בהשתאות את מדור התיקונים של ה"ניו-יורק טיימס", מדור בולט, מודגש וגאה, וקינאתי בגויים, שמוחלים מדי פעם על כבודם ומודים בשגיאה. גם עתונאים הם בני אדם והם טועים, או נכשלים. אבל כאן, אצלנו, לך תחלץ התנצלות מכלי תקשורת. ככל שהוא חזק ונפוץ יותר, כך הסיכויים שלך קלושים יותר.
זה עניין של אגו, וגם של סימן של חולשה. ככל שהביטחון העצמי שלך גבוה יותר, ככל שאמונתך בצדקתך מוצקה יותר, כך תודה בטעויותיך בנפש חפצה יותר.
ועדיין, למרות כל האמור לעיל, מה שקורה בימים אלה סביב התקשורת הוא מסע ציד, נסיון סיכול ממוקד, התנקשות מתוזמנת ומתוזמרת היטב. האם אנחנו באמת רוצים כאן תקשורת מבוייתת, מסורסת, מעוקרת וחלשה? חלק מהמשתתפים במסע הזה עושים את זה מתוך זדון, רגשות נקם אישיים או אינטרסים.
חלק אחר, מתוך בורות, חוסר הבנה, ואולי אפילו טפשות מסויימת. הם לא מבינים את מצבה של התקשורת, הם לא מבינים את מצבנו. הם לא מביטים סביב, הם לא רואים את מגמת ההשתלטות הדורסנית של השלטון על כלב השמירה של הדמוקרטיה ז"ל, הם לא מזהים את ההיחלשות הדרמטית של כלי התקשורת, את התמוטטות המודל הכלכלי שלהם, את אובדן עצמאותם, את הגורמים הזרים שפלשו לכאן מעבר לים ומרסקים כל מה שעוד נשאר.
הם לא מבינים שמעמד העתונאי הישראלי הגיע לשפל המדרגה, הם לא יודעים שכמעט ולא נותרו עתונאים חזקים, עצמאיים, שאין להם מורא או משוא פנים, הם לא קולטים שרוב רובם של עיתונאי ישראל חוששים היום לפרנסתם, שכמעט כל מקומות העבודה שלהם מאויימים ומפרפרים בין חיים למוות, שבחלק מהם אי אפשר לכתוב או לשדר מה שבאמת חושבים, בלי לקחת סיכון.
מחוקקי החוקים פשוט לא מבינים בכל זה, הם בטוחים שהם באים להושיע את העם מידיה הנוגשות של התקשורת, כשבמציאות המצב הפוך. אגב, מדובר בשרלטנות: לו היה החוק החדש עוסק בפרסומים על אזרחים פשוטים בלבד, כאלה שאינם פוליטיקאים, גנרלים, אנשי משק, משטרה או פקידים בכירים, הייתי נוטה לתמוך בה.
כלי תקשורת שמתגולל על אזרח שומר חוק צריך לתת את הדין על כך. אבל לא זה המצב. הצעת החוק החדשה באה להגן על החזקים. על בעלי השררה, הממון או ההשפעה. לייצר מצב שבו אי אפשר יהיה לבקר אותם בלי לקחת
המשוואה הנכונה היא זו: העיתונאי הישראלי הוא, נכון להיום, הצד החלש. אין לו אמצעים, לפעמים אין לו גיבוי, אין לו מערכת מסייעת או עוזרים שסרים למרותו. העתונאי הישראלי, התחקירן, איש השטח, הוא אדם שעובד לבד, שמכלה את ימיו ולילותיו מול כוחות עדיפים ממנו בהרבה, בדרך כלל שלטוניים, מצויידים במנגנוני שימון וטשטוש כבדים, באמצעים משוכללים, במימון ובמה לא.
העיתונאי מתמודד מול כל אלה כמעט לבדו. הוא צריך להגיע למידע בדרך לא-דרך, להוכיח, להצליב, לכתת את רגליו בין מקורות עלומים, לא לישון בלילות, לעבוד נגד הזמן בימים, ועכשיו, על כל זה, באים ומפילים עליו קנסות אסטרונומיים, לא מידתיים, שישולמו גם אם לא הוכח נזק, פיצויים עונשיים, הרתעתיים, שמטרתם אחת ויחידה: סתימת פיות והטלת מורא.
מה כן צריך לעשות? צריך למסד את מקצוע העיתונות. בניגוד לרוב עמיתי, אני חושב שהמקצוע הזה פרוץ, שלא כל אחד יכול לקבל תעודת עיתונאי, אין שום סיבה שעורך דין או רואה חשבון יצטרכו לשלוט ברזי המקצוע שלהם, ועיתונאים לא. צריך לחייב כלי תקשורת לפרסם את זיכויו של אדם בהבלטה דומה לזו שפירסמו את העמדתו לדין (וכל המשתמע מכך).
צריך לנקוט עוד כמה אמצעים מידתיים, נבונים, שיחדדו את חוש האחריות של כלי התקשורת ויעמעמו את נזקם. במקביל, צריך לבצר את מעמד העיתונות החופשית בישראל. צריך להגן עליה מהשתלטות עויינת (כפי שקרה לערוצים הממלכתיים לאחרונה). צריך לקדש את יכולתה וחובתה לבקר ולהתריע. האיזון הנכון בין זכות האדם לפרטיות ולשם טוב לבין זכות הציבור לדעת צריך להיעשות בין כתלי בתי המשפט.
בפסק הדין המכונן שנתן לאחרונה השופט נעם סולברג, בפרשת סרן ר' נגד "עובדה", הותווה , לטעמי, האיזון הזה באותיות של קידוש לבנה. צריך שיהיה ברור שגם קצין דרוזי אלמוני, שאין לו קשרים, לא יכול להיות למרמס בפריים טיים ואי אפשר לבצע בו משפט שדה נטול ביסוס.
עובדה שבתי המשפט הרימו את הכפפה הזו. אין כאן מקום לחקיקה. עצוב לראות את מועדון חברי הכנסת הפגועים (חלקם בצדק) מתאחד למסע הנקמה הגדול באויבי הציבור, העתונאים. זה מיותר, זה ילדותי, וזה מזיק. חברים, בקצב הנוכחי, אתם עוד עלולים להתגעגע אלינו.
אקו"ם