ישראל נוקטת במדיניות פסיבית במזה"ת
ההצהרות הלוחמניות שיצאו מוועדת החוץ והביטחון בנוגע למצרים הן תגובה פבלובית מיותרת לחלוטין. כדאי להפסיק לפחד ולהתחיל ליזום
אלא שכפי שלא הכל היה לבן בעבר כך לא הכל שחור כעת. מצב היחסים בין ישראל למצרים, כפי שהם משתקפים בפעילות האינטנסיבית שהתקיימה בין שתי המדינות בחודשים האחרונים, מלמד שדווקא שיתוף הפעולה בין המדינות הולך ומתהדק. רק לפני כחודש הייתה מצרים ציר מרכזי במהלך החזרתו של גלעד שליט הביתה, ומיד אחר כך בעסקה נוספת שהשיבה את אילן גרפל לישראל. שני מהלכים אלה לא היו מתאפשרים ללא סיוע הממשלה המצרית ובהיעדר תיאום מדיני וביטחוני עם הרשויות בישראל.
אולם הבעיה בתחזיתו של בן אליעזר אינה בשאלה אם היא נכונה או לא. הבעיה היא שהתבטאויות כגון אלה משקפות קו אסטרטגי פסיבי שישראל נוקטת בשנים האחרונות ביחס לאירועים במזרח התיכון. ישראל נוהגת כפרשנית ולא כבעלת מעמד מרכזי בעיצוב היחסים.
לפני כעשר שנים הגיש העולם הערבי לישראל את "היוזמה הערבית," תכנית רחבת היקף להסדר מדיני שתביא לסיום הסכסוך בין ישראל למרבית המדינות הערביות. הצעה זו, שעלתה לדיון על השולחן יותר מפעם אחת, זכתה לכתף קרה מצד ישראל, שעד היום לא טרחה להגיב לה.
במהלך השנים לא נימקה ישראל את שתיקתה הרועמת ביחס ליוזמה הערבית. אלא שכשהחלה התסיסה בעולם הערבי ראו רבים ממתנגדי היוזמה הערבית הוכחה ניצחת שאין לנו פרטנר כמובן שעם חוסר היציבות הפוליטית באזור שבו וצצו אותם קולות הנשמעים תדיר, לפיהם לישראל אין פרטנר, ועל כן אין כל טעם ללכת לאפיק מדיני אזורי.
עמדה זו מחזקת בדיוק את אותם צדדים שאנו חוששים מהם. במצרים מתנהל בימים אלה מאבק אמיתי בין כוחות ליברליים דמוקרטיים לבין כוחות שמרניים פונדמנטליסטיים. מאבק זה צפוי לקבוע את דמותה של מצרים בשנים הקרובות. הצעירים המצרים שהחלו את המהפכה פעלו בשם הרפורמות והקדמה.
מולם עולים כוחות שמרניים הרוצים להפוך את מצרים למדינה איסלאמית. במציאות זו ברור שהאינטרס הישראלי הוא לראות את מצרים הופכת לדמוקרטיה בעלת גוונים ומאפיינים מערביים, אולם אין די בהמתנה להתרחשויות העתידיות, שזהותן עדיין אינה ידועה. תפקידה של ההנהגה הישראלית הוא דווקא לנסות ולהתקרב לממשל המצרי על בסיס אינטרסים
לצערנו ישראל מפגינה דפוס יחסים כמעט אוטומטי הניזון מהחשש מהלא נודע. בתחילה מפזרת ישראל רמזים לאיום אפשרי; בהמשך רמזים אלה הופכים למטבעות לשון, כדוגמת ה"איום המצרי," כחלק ממדיניות החוץ הרשמית של ישראל; ברוח זו, ולפי המציאות של הימים האחרונים, נראה כי ההנהגה בישראל נמצאת רגע לפני שהיא מגדירה את מצרים כאיום אסטרטגי על ביטחונה, ומתחילה לנהל מערכת בינלאומית להפעלת לחצים על הממשל המצרי. כל אלה הופכים את ישראל למדינה כוחנית הנתפסת כמתערבת ברגל גסה במדיניות הפנים של שכנותיה.
דווקא בעת הזו, למרות הסיכונים, על ההנהגה הישראלית לשנות כיוון וללכת במתווה ההפוך. על הממשלה בירושלים להדק את היחסים עם השלטון המצרי ולקרב אותו כמתווך בהסדר שלום אזורי. במקביל למהלכים הטקטיים ולתחזוקה שוטפת של הסכם השלום עם מצרים, על ההנהגה הישראלית לצאת במהלך משמעותי שיבטא את החשיבות האסטרטגית של היחסים עם מצרים, ויביא רוחות של שינוי למזרח התיכון כולו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם