מול ים המלח: אגם עין פשחה בסכנת התייבשות
אם שום דבר לא ייעשה עכשיו, ברגע זה ממש, מקווה המים המתוקים שבשמורת עין צוקים, הסמוכה לים המלח, יתייבש לחלוטין בתוך שנה-שנתיים, ובעלי החיים הנדירים שבו ימותו. סיפור עצוב על אגם עזוב
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
והבעיה, מתברר, רחוקה מלהיות רק של הים עצמו. "מעבר לתופעת הבולענים המטרידה והמסוכנת, נסיגתו המהירה של הים השפיעה באופן ישיר על מיקומם של נביעת המעיינות מסביב לים המלח", מסביר עמוס סבח, אקולוג יהודה ושומרון של רשות הטבע והגנים.
"אם בעבר הנביעות היו במקום מסוים, עכשיו הן נדדו יחד עם קו החוף, מה שגורם לכך שהמקומות שהיו בעבר ירוקים ומלאי חיים מתייבשים פתאום. המקום הבולט ביותר שבו ניתן להבחין בתופעה המכאיבה הוא שמורת עינות צוקים. בשמורה יש שטחים שלמים שמתייבשים, וצורת הנוף של המקום משתנה כל הזמן. המשמעות היא שלמעשה כל עולם החי והצומח משתנה. הכיוון שאליו המעיינות ומקורות המים בשמורת עינות צוקים נודדים הוא דרום מזרח, לכיוון התכווצות הים".
השבוע - דווקא עכשיו, אחרי שים המלח עלה לתודעה הציבורית - דחתה ועדת השרים לענייני חקיקה הצעת חוק מהפכנית שהגיש ח"כ דב חנין להצלת ים המלח.
שתי הסיבות המרכזיות להצטמקותו המוגברת של הים הן הפסקת זרימת המים לים דרך נהר הירדן הדרומי בעקבות השימוש המוגבר של ישראל ושכנותיה במשאבי המים, ופעילות מפעלי ים המלח ומפעל האשלג הירדני, השואבים מים מהאגן הצפוני של ים המלח לצרכי פעילותם התעשייתית. לטענת מפעלי ים המלח, היקף השאיבה של שני המפעלים הללו נאמד ב-15 אחוז מהמים המאכלסים את האגן הצפוני, אולם לטענת גופים ירוקים היקף השאיבה של שני המפעלים מגיע לשיעור של עד 40 אחוז מהמים.
הצעת החוק, שנוסחה על ידי עמותת אדם טבע ודין והוגשה ע"י
על פי ההצעה, במידה שהיקף השאיבה יפגע באספקת מי השתייה מהכנרת, תקים המדינה מתקני התפלה שישלימו את החוסר העלול להיווצר. אלא שהצעת החוק נפלה על חודו של קול, ברוב דחוק של שבעה שרים שהתנגדו לה, מול שישה שתמכו בה. השר להגנת הסביבה גלעד ארדן, שזיהה את הפוטנציאל הגלום בהצלה אמיתית של ים המלח, כבר הגיש ערר על דחיית הצעת החוק וביקש להעלותה להצבעה חוזרת.
בינתיים, עד שהממשלה תחליט האם לעצור את תהליך הגסיסה המהיר של הים וסביבתו, מנהלים אנשי רשות הטבע והגנים מלחמה עיקשת בניסיון להנשים את סביבתו של ים המוות. שמורת עינות צוקים, או בשמה הנוסף עין פשח'ה, היא פנינת הטבע העיקרית שסובלת מתופעות הלוואי של נסיגת המפלס.
השמורה יושבת בצדו הצפוני של הים, לא רחוק מקיבוץ קלי"ה, והיא שמורת הטבע הנמוכה בעולם ואחת היפות בארץ. חוץ מזה, היא גם מקור המים הטבעי והגדול ביותר במדינת ישראל שאינו מנוצל על ידי אדם. בשל חשיבותה הרבה של השמורה רק חלק קטן ממנה פתוח לחלוטין לקליטת קהל.
בשנים האחרונות, אנשי רשות הטבע והגנים מוטרדים מההתייבשות המהירה של מה שהוגדר בעבר כאגם הגדול ביותר ב"שמורה החבויה". "בחלק הדרומי של השמורה יש אגם שאנחנו מחשיבים אותו כאגם הפעיל היחיד בכל האזור, שיש בו מים ודגי אמנון ירדן עם מטען גנטי נדיר, שזה המקום היחיד בארץ שהם חיים בו", אומר סבח, "האגם הזה הולך ומצטמק, ובתוך שנה עד שנתיים אנחנו מעריכים שהוא יתייבש לחלוטין. חשוב להבין שדגי האמנון לא חיים במים שזורמים בשצף, אלא רק בכאלה שנאגמים ברוגע.
כיום, המים האלה הולכים ומצטמקים ובעתיד הקרוב אנחנו צפויים לראות כאן פחות אגמים ויותר תעלות זרימה מהירות - מה שאומר שלא נראה יותר את האמנונים. "גם משרד החקלאות מזהה חשיבות רבה בדגים האלה ובימים אלה אנחנו משתפים עמו פעולה כדי שהוא יוכל להקים גרעין רבייה של הדגים הללו. יש לזה חשיבות גבוהה מבחינה כלכלית אנושית. אנחנו מגדלים אמנונים למאכל והאמנונים האלה הם איזו תערובת גנטית מהונדסת. יש עניין לבני האדם למצוא את הגנטיקה הטהורה של הטבע כדי לשמור על המקורות. זה מעין בנק.
"הגילוי של אם החיטה של אהרונסון היה כל כך חשוב, כי אם החיטה הייתה המקור, והיה חשוב למצוא את הדבר האורגינלי כדי לראות ממה התחיל הפיתוח של הלחם. זו גם הסיבה שאותם אמנונים, שנמצאו טהורים, כל כך חשובים למגדלי הדגים ולמשרד החקלאות. מבחינתנו, כרשות הטבע והגנים, אנחנו חייבים לשמר את בעלי החיים הנדירים הללו, ולכן, ממש בימים אלה, אנחנו בודקים מקומות סמוכים לקו המים של הים, שבהם נוכל לחפור אגם חלופי שיציל גם את עופות המים הניזונים מהאגם וגם את בעלי החיים הייחודיים שחיים בו".
אלדד חזן, מנהל שמורת עינות צוקים, עסוק מאוד לאחרונה בהיערכות לשבתות טיבוע הציפורים (פעולה שבה עונדים טבעות לרגלי ציפורים, לצרכי מחקר) המתקיימות בימים אלה בשמורה. גם המטיילים הרבים שפוקדים את המקום לא מצליחים להסיר את הפסימיות שלו מההתדרדרות המהירה של נסיגת המעיינות.
"קשה להאמין, אבל דווקא כאן, באגם הזה, חי אמנון הירדן היחיד בארץ שהוא נקי מבחינה גנטית", הוא מסביר, "לא ממש ברור איך אמנון הירדן הגיע דווקא לכאן, אבל אנחנו יודעים שתמיד נבעו כאן מים מתוקים. יכול להיות שפעם המים נבעו קרוב יותר למערכת הירדן הדרומי שנכנסה לים המלח, וככל שהים ירד, מערכת המעיינות נדדה דרומה והקשר עם שפך הירדן נותק.
"יש גם אנשים מקיבוץ קלי"ה, שטוענים שהם בעצמם הביאו את הדגים. היו בעבר ניסיונות גם של קיבוץ קלי"ה וגם של הירדנים לגדל כאן דגים במדגים, אבל אין לי תיעוד רשמי לדבר הזה. וגם אם זה היה נכון, אין אף עבודה אקדמית רצינית שמאששת את הטענה שהדבר השפיע על המערכת הטבעית, שכן אמנון הירדן שחי בשמורה הוא דג טבעי שלא עבר הכלאה עם דג מסוג אחר. הדג הזה אמנם חי גם בכנרת, אבל שם הוא מעורבב עם גנטיקה של דגים אחרים. זו הסיבה שהאוכלוסייה שלו בעינות צוקים כל כך חשובה".
פרופ' גידי חולתה מהמכון הוולקני הוא אחד מחוקרי משרד החקלאות המעורבים בשיתוף הפעולה הייחודי עם רשות הטבע והגנים לטובת הקמת גרעין רבייה של הדג הייחודי. "אני מעריך שאמנון הירדן הגיע לאזור לפני אלפי שנים ויותר דרך השבר הסורי אפריקאי", הוא אומר.
"בעבר הרחוק מאוד כל השבר היה למעשה אגן מים אחד גדול, עד שהתכווץ והפך לכנרת ולים המלח. בכל מקום אחר יש חשש שהדגים האלה יעברו הכלאה עם דגים אחרים ואי אפשר לדעת אם האוכלוסייה נקייה. יש דגים כאלה בכנרת, ובעבר היו גם בימת החולה, אבל באגם שבשמורת עינות צוקים חיים עוד מיני דגים שלא יכולים לעבור הכלאה עם אמנון הירדן מסיבות ביולוגיות. העניין הזה זה חשוב, כיוון שככל הנראה זו האוכלוסייה הטבעית היחידה בארץ שהיא נקייה".
האגם המצטמק בשמורה החבויה של עינות צוקים הוא רק חלק קטן מערכי הטבע החשובים שהולכים ונמוגים בקצב מהיר יחסית לשעון הטבע במקום הכי נמוך בעולם. עמוס סבח מספר כי כבר במשך כמה שנים מנסה רשות הטבע והגנים להציל את האגם הייחודי ההולך ומתייבש שבשמורה הנסוגה. "בעבר הלא רחוק חפרנו שני אגמים בניסיון להציל לא רק את עופות המים והאמנונים שחיים בו, אלא גם יצורים נוספים, דוגמת רכיכות ומינים של מגדלונים (חילזון מים בצורת מגדל, ע"ח)", הוא אומר.
"היום אנחנו רואים בקרקעית של האגם המון מגדלונים מתים בגלל ההתייבשות. הם היו ונעלמו מהשמורה. פה ושם אנחנו עדיין רואים אותם, אבל נשארו מעט מאוד כאלה. במקום חיים גם חרקי מים שחלקם רגישים מאוד לשינויים העצומים האלה.
"אם נצליח לבסס מקווה מים טוב, נוכל לתת איזשהו אוויר לנשימה לאותם בעלי חיים. בעבר חפרנו שני אגמים למטרה הזאת בדיוק, אבל לצערנו, בגלל חשיבה לא מספיק טובה, חפרנו אותם במקומות שבהם האגמים התייבשו מהר ונשארנו עם הרבה צמחייה אבל כמעט בלי מים. עכשיו, בעקבות הנדידה העקבית של מקורות המים אל עבר קו המים של ים המלח, ננסה את מזלנו גם בכיוון הזה והאגם שנחפור יהיה קרוב לקו המים של הים. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו מקווים שזה יעזור, אבל אי אפשר לדעת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם