הנזק הוכח
הצעת חוק לשון הרע הלכה רחוק מדי, אבל זה מה שקורה כשכלי התקשורת מקריבים לא פעם אנשים על מזבח הרייטינג
ההתגייסות ההיסטרית של התקשורת ונציגיה נגד ההצעה לתיקון חוק איסור לשון הרע אינה מוסיפה לה כבוד. היא ממהרת לתייג כל הצעת חוק שאינה מוצאת חן בעיניה בכינויים מכינויים שונים ("החוק לייבוש עמותות השמאל", "חוק סולברג" וכעת "חוק ההשתקה"), במטרה לקבור אותה.
כשם שבית המשפט העליון הביא על עצמו חלק מהצעות החוק הנוגעות אליו, כך התקשורת פשוט הזמינה את ההצעה הזו. ההתנגדות האוטומטית לכל הצעה המבקשת לרסן אך במעט את כוחה, ההפניה לעלה התאנה בדמות כללי האתיקה ומועצת העיתונות. העניין הוא שכלי תקשורת מרכזיים אינם כפופים למועצה, שגם כך אין לה שיניים ואיש אינו מתרגש מהחלטותיה.
האמת צריכה להיאמר: התחרות הפרועה בין כלי התקשורת על הזכות להיות הראשונים להביא את הסנסציה התורנית, הביאה להתרופפות הסטנדרטים והאתיקה העיתונאית. בתקשורת מועסקים לעתים כתבים צעירים שאינם יודעים אתיקה מהי, והם מיד נדבקים בחטא ההיבריס מעמיתיהם הוותיקים.
ינוקות בגיל ובוותק מרשים לעצמם לבקר שרים, בעלי תפקידים ציבוריים וכל מי שאת שמו יצליחו לאיית נכון. חלקם פשוט אינם מודעים לכוח האדיר שבקולמוסם המושחז. לאורך השנים התעלמו כלי התקשורת מהנורות האדומות שהדליקו בתי המשפט, והם עדיין מסרבים באופן מסורתי לבדוק את עצמם.
כדי לשים דברים בפרופורציה: אפילו ב-1998, כשהוכנס לחוק הסעיף המאפשר לפסוק פיצוי של 50 אלף שקל על הוצאת לשון הרע בלא הוכחת נזק, נזעקו המו"לים בטענה שכלי התקשורת לא יוכלו לעמוד בנטל הפיצויים. בינתיים, לא ידוע על כלי תקשורת אחד שנסגר בגלל תביעות דיבה. אגב, מהם 50 אלף שקל פיצויים עבור מי שהושמץ בראש חוצות?
התקשורת מפרסמת ידיעות ותחקירים כדי להגדיל את תפוצתה ולהפיק רווח. מה יותר הגיוני מכך שתפריש מרווחיה כאשר היא טועה? מקומם במיוחד הטיעון שמי שאינו עושה - אינו טועה. נכון, גם עיתונאים (ובכללם הח"מ) טועים, אך כידוע על טעויות משלמים. מעבר לכך, בתי המשפט מפרשים את החוק כך שעיתונאי שבדק כראוי את אמיתות העובדות לפני הפרסום וביקש את תגובת הנפגע, יזכה להגנת תום הלב גם אם לא פרסם אמת.
הצעת החוק של ח"כים יריב לוין ומאיר שטרית נכתבה בחיפזון יתר, אף על פי שסכומי הפיצוי הנקובים בה הם סכומי מקסימום, שבית
ההצעה אינה מידתית, ויש בה מוקדים בעייתיים נוספים: הקפיצה המוגזמת בסכומי הפיצוי, היעדר האבחנה בין מפרסם שהוא כלי תקשורת למפרסם שהוא אדם פרטי (בבלוג, תגובית או בפייסבוק למשל), החרגת אדם פרטי מהצורך לקבל תגובה מראש, הגבלת זכות התגובה של הנפגע לאורך סביר בנסיבות העניין, ועוד ועוד. גם יוזמי ההצעה מודעים לבעיות וכבר הודיעו שיבצעו בה שינויים משמעותיים. הגדלת סכום הפיצוי מ-50 אלף ל-150 או 200 אלף שקל, ופתרון הבעיות האמורות, יהפכו את ההצעה לטובה.
שמם הטוב של רבים הוקרב כבר על מזבח הרייטינג. מעטים מהם טרחו לתבוע. התביעות שכבר מוגשות הן לרוב במסלול של פיצוי בלא הוכחת נזק. התקשורת רועמת על מתן פיצוי גם כשלא נגרם נזק, אך האם עצם הקביעה שפרסמה לשון הרע אינה מקפלת בתוכה גם את הקביעה שנגרם למושמץ נזק?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם