קוקטייל יומי ויהיה בסדר
גדל פה דור שחושב שאיידס זה לא נורא. האדישות, יחד עם הסמים והאלכוהול, מסבירים את הזינוק בשיעורי ההדבקה
קשה לבוא בטענות למסרים של קבלה עצמית, העצמה ומאבק בדעות קדומות. אבל על רקע הדברים עולה התהייה: האם החשיפה (או היעדרה) צריכה להיות הסעיף העיקרי בשיח שאנחנו מנהלים על HIV? והאם נשאות היא בבחינת עוד מרכיב בזהות האישית שראוי לחלוק בגאווה?
דווקא היום, יום המלחמה באיידס, כדאי לנו - גברים הומוסקסואלים שעדיין מהווים את קבוצת הסיכון העיקרית להידבק ב-HIV להסתכל עמוק פנימה, במקום להפנות טרוניות ל"חברה".
נתונים שפורסמו לאחרונה חושפים מגמה מדאיגה: ישנה עלייה עקבית ועיקשת בשיעורי ההדבקה בווירוס בקרב הומואים, בעיקר צעירים. ההסברים לתופעה מוכרים עד זרא: אנשים צעירים, שלא איבדו חברים ומכרים בשנים הסוערות של המגפה, לא יודעים מה זה משבר האיידס. לכל היותר הם רואים בו מחלה לא סימפטית, אבל ניתנת לשליטה.
אחת ההשלכות של הטיפול הרפואי המשופר, והמאבק של אקטיביסטים לרסק את המשוואה איידס = מוות, היא אמונת השווא שחיים עם HIV הם חיים נטולי דאגה; קוקטייל יומי, והכל בסדר.
הסיבה השנייה לעלייה בשיעורי ההידבקות מטרידה אפילו יותר: הצירוף - שהפך בקרב
רבים מאיתנו, רבים מדי, למעשה שכחו איך נראה ומרגיש סקס ללא גיבוי של קוקאין, אקסטזי, קריסטל מת', וודקה , בירה, GHB או כל זבל אחר שמוכרים לכם בפיצוצייה. הצירוף של סקס-סמים, "פארטי" בז'רגון אתרי ההיכרויות, גורם לכך שאנשים שמכל בחינה אחרת הם מעודכנים ומיושבים בדעתם, שוכחים ברגע הנכון להשתמש בפריט שיבטיח להם הגנה כמעט מוחלטת מהדבקה: קונדום.
למרות החירות המינית שמאפיינת קבוצות גדולות בחברה המערבית, עבור רבים סקס היה ונשאר עניין מסובך - זירת פעילות שבה נחשפים רגשות לא קלים כמו שנאה עצמית, אשמה, בושה והשפלה.
סמים ואלכוהול מעניקים בהתחלה את ההרגשה הכוזבת שהכאבים, הדכדוך והסטיגמות נשארו מאחור. שהנה, מצאנו את התרופה. אבל בהדרגה הם מחריפים את המצוקות הישנות, עד שהם כובשים את הנפש כולה. כמי ששרד בעצמו - נכון להיום - התמכרות קשה לסמים ולאלכוהול, אני יכול להעיד שמה שנראה כמו מסיבה גדולה הוא בעצם גסיסה מתמשכת; שהאקסטזה היא הרס עצמי; שהאופוריה היא התאבדות.
ועוד דבר: חוצן שיבקר פה עלול להניח שכל מה שמקוטלג במדריכי הבילויים תחת הכותרת "גאווה", כמו גם סצנת הגייז עצמה, הם מין מזימה של יצרני משקאות אלכוהוליים, בעלי מועדונים, סוחרי סמים וכימאים חובבים שעשו יד אחת כדי למסטל אותנו ולגרום לנו להתנהל בחוסר אחריות שפוגע קודם כל בעצמנו.
אני מודע לכך שהדיבור על סקס וסמים עלול להישמע כמו ההשמצות הכי רעות של השונאים הכי חשוכים שלנו, אבל הם לא העניין. כי בבוקר, אחרי הלילה הארוך והמסעיר ביותר, אנחנו ניצבים מול עצמנו. גם אמירת "לא" לסמים ולאלכוהול היא צורה של צדק חברתי. היא אפילו סיבה לגאווה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם