שאלה של חיים ומוות
לא בכדי פילוסופים נאורים כג'ון מיל ועמנואל קאנט תמכו בעונש מוות לרוצחים, עונש שהחלאות שטבחו במשפחת פוגל היו צריכים לקבל
האם באמת גזר דין מוות הוא הדרך המוסרית להעניש את רוצחי משפחת פוגל? בואו לדבר על זה בדף הפייסבוק שלנו
משום מה, איני נוטה להזדעזע בקלות מהדרישה להוציא להורג חלאות ששיספו גרון תינוקות. אולם בטרם תשתלט הבטן על הדיון, ננשום עמוק ונגייס כובד ראש ושיקול דעת.
אין ספק שסוגיית עונש המוות חורגת מהתחום המשפטי הצר למישור פילוסופי-ערכי. סביר להניח, למשל, כי ארגון "בצלם" מתנגד קטגורית לעונש מוות. שמו של הארגון שאול מפסוק בספר בראשית: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה". לאמור: כל בני האדם שווים, כל בני האדם נולדו בצלם אלוהים.
אלא שהמילה "בצלם" מופיעה פעם נוספת במקרא. אף היא בספר בראשית. בפרשת נח נקבע: "שופך דם האדם, באדם דמו יישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם"; כלומר דווקא משום שהאדם נברא בצלמו של האל, שופך דם האדם, הרוצח, ישלם בחייו. זהו מוסר הנתפס באינטואיציה כטבעי, ולא בכדי פילוסופים נאורים כג'ון מיל, עמנואל קאנט וז'אן ז'אק רוסו תמכו בעונש מוות לרוצחים.
את התמיכה וההתנגדות לעונש המוות יש לבחון משתי זוויות - המוסרית והתועלתנית. על קצה המזלג, הטענות העיקריות של המתנגדים במישור המוסרי הינן כדלקמן: הזכות לחיים היא זכות מוחלטת השוללת את עונש המוות; בעונש מוות יש פגיעה לא מידתית בכבוד האדם; וקיים חשש (מוצדק) כי טעויות עלולות לעלות בחיי חפים מפשע.
הטענה כי הזכות לחיים היא זכות מוחלטת אינה עומדת במבחן המציאות, ולו בשל הסיבה שהיא שוללת הגנה עצמית מיחידים (הבא
ערך כבוד האדם הינו חמקמק ומעורפל. האם כבוד האדם של רוצח נתעב הינו מוחלט ועולה על כבוד האדם של קורבנו? ומדוע שכבוד האדם של הרוצח ידרוס ערכים כחוק וסדר (ע"ע האמנה החברתית של רוסו), חובת המדינה להגן על אזרחיה ושלילת הלגיטימציה למעשי ונדטה פרטיים?
הטיעון החזק ביותר של המתנגדים נעוץ באפשרות הנוראה שחפים מפשע ישלמו בחייהם על טעות. אולם במקרה של הרוצחים מעווארתא, אין חשש כזה. לא רק שהודו במעשה והתגאו בו, הם מצהירים כי היו מבצעים אותו שוב.
נותרנו אם כן בשדה התועלתני. נסכים שבישראל עונש מאסר עולם לטרוריסט הוא בעירבון מוגבל, ע"ע עסקת שליט ודומיה. אולם מה לגבי החשש הביטחוני המעוגן בעובדות כי הוצאה להורג של מחבלים רוצחים תערער את היציבות באזור, תעורר חטיפות, תפגע בתדמית המדינה ותוביל אולי לגל אלימות קשה?
אני מניח, אם כן, שלא שיקול מוסרי גרידא עמד מאחורי החלטת הפרקליטות הצבאית שלא לדרוש עונש מוות, אלא שיקול תועלתני-ביטחוני בעל תוקף וצידוק.
אלא מאי? רק לפני חודשיים חתמה מדינת ישראל על עסקה שבמהותה גבר הערך המוסרי של ערבות הדדית ופדיון שבויים על שיקולים תועלתניים כסכנה ביטחונית עתידית ופגיעה בהרתעה הישראלית. התברר לנו כי יש רגעים שבהם האומה מבכרת מוסר על פני תועלת.
נשאלת השאלה מדוע במקרה של רוצחי ילדים נאלחים, מעדיפה ישראל את השיקול התועלתני-ביטחוני על פני המוסרי. הלוגיקה פשוטה. כשם שבעסקת שליט גבר הטיעון המוסרי על התועלתני-ביטחוני, כך גם במקרה של מבצעי הטבח באיתמר היה על הטיעון המוסרי לגבור על הטיעון התועלתני-ביטחוני.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם