רפתן, סופר
אמן נולד אמן. הוא יוצר מתוך כורח. אלא שאין בזאת כדי לפתור אותו מנטילת האחריות על חייו, הכוללים את צורכי קיומו הפיזיים. עליו לדאוג לפרנסתו ואל לו לצפות שאחרים יעשו זאת למענו
כל אמן היה רוצה ודאי להתפרנס מן המוזיקה שאותה הוא מייצר או הספר שהוא כותב. איזה עולם נפלא יכול היה להיות לנו אילו "אנו האמנים" היינו יכולים ליצור לנו כאוות נפשנו, לבטא את עצמנו ולתרום מכישרונותינו לציבור ולכלל צרכני האמנות. ואילו אלה מצדם, כמחווה של הוקרה וכבוד, יפרנסונו כראוי, במסים שהם משלמים למדינה, שתעביר לידינו את הקצבה הראויה. איזו מדינה אוטופית יפה ונהדרת תהיה זאת. כולם יתפרנסו בכבוד. מי מול שולחן הכתיבה, כן הציור, עמוד התווים - ומי כטבח או שף, מורה, מנקה, מרצה, שרת, רופא, מדען ופוליטיקאי.
נשמע הגיוני? ישמור אלוהים. הרי זהו גבב של שטויות. או בלשון מנומסת פחות, בולשיט. אנסה להסביר: אמן נולד אמן. הוא יוצר מתוך כורח, מתוך התוהו ובוהו של האין ברירה. אלא שאין בזאת כדי לפתור אותו מנטילת האחריות על חייו, הכוללים את צורכי קיומו הפיזיים והאחרים.
עליו לדאוג לפרנסתו ואל לו לבקש ולצפות שאחרים יעשו זאת למענו, אלא אם כן אלה הם בני משפחה העושים זאת מתוך יחסי קרבה. ישנם הרבה סוגי עבודות הקרובות לסוגת מקצועו: עריכה, הוראה, עיתונות, תקשורת אלקטרונית וארוכה הרשימה. ההנחה שאחרים חייבים לדאוג לקיומו היא מופרכת מעיקרה ואל לו להטיל זאת על האחרים, הנלחמים על פת לחמם ולא ביתר קלות ממנו.
החברה יכולה לעזור לאמניה דרך מוסדות התרבות שלה
זכור לי גם חבר קיבוצי, המשורר אבא קובנר ז"ל, שהיה משמש, על פי כללי תורנות שהיו מקובלים באותם ימים בקיבוץ, קדנציה כמזכיר הקיבוץ, קדנציה אחרת כחצרן (ולא היו לו מתחרים במקצוע זה, שהפך גם אותו לאמנות, ולא התבייש לתקן ברזים מטפטפי מים, להניח צינורות, ועוד מיני מלאכות קשות אך בשום אופן לא בזויות).
גם בהיותו מגיש בחדר האוכל, היה עושה שירותו בהתמסרות גמורה ואף מאיר פנים לכל. לא רק שזה לא הוריד מכבודו, אלא עוד הוסיף ותרם ליראת הכבוד שחשו כלפיו חברי הקיבוץ. ואין הוא יחידי, כי מרביתם של היוצרים והכותבים שחיו וחיים בינינו עובדים לפרנסתם מבלי שיצעקו בראש חוצות את
אותו "הב הב" מאוס וידוע.
ובכל זאת, באיזו דרך יכולה החברה לעזור ולתמוך באמניה? דרך מוסדות התרבות והאמנות שלה. בתקציבים לתאטראות, ללהקות המחול, תזמורות, איגודי הסופרים ומפעלים ספרותיים פעילים אחרים. גופים מתוקצבים אלה משלמים לאמן המופיע דרכם וכך הוא זוכה לתגמול נוסף על עבודתו, תגמול המאפשר לו להתפנות ביתר שקט (למרות שהאמן מטבעו הוא יצור חסר שקט) לאמנותו וליצירתו. ולא הזכרנו את הפרסים, התמיכות והקרנות.
אין כאן ניסיון לעשות אידאליזציה של המציאות הקשה דיה, אלא להביא נקודת מבט אחרת, לפיה אין האמן פטור מאותה מלחמת קיום שהיא מנת חלקו של כל אדם.
מיכל סנונית היא סופרת ומשוררת
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם