רגעים של מבחן
חוק כבוד האדם נמדד ברגעי השפל של אדם, כלומר כיצד החברה נוהגת במי שפשע. יש לקוות שהתקשורת מחר תנהג בכבוד כלפי קצב
כבר כעת חלקים נרחבים בציבור הישראלי צופים בהנאה בנעשה כמו בזירת גלדיאטורים, כאומרים: ישחק קצב לפנינו. נצפה בו נכנס לבית הקלון מרוח בזפת ונוצות, במצעד כלימה ושפלות מתוקשר לעילה. אין בדברים האלו כדי לערער על גזר דינו. איש אינו חולק על אשמתו. שתי ערכאות מצאו את קצב אשם ועונשו נגזר כדין.
מדינת ישראל עברה מבחן לא פשוט, עמדה בו בהצלחה וזכתה למקום של כבוד בקרב הציביליזציות הנאורות ושומרות החוק. גופן של נשים אינו הפקר, גם אם הפוגע הוא האזרח מספר אחת. וכבוד היא מילת המפתח. בשבועות האחרונים, בוודאי הבחנתם, ציבור גדול התופס את עצמו כשומר גחלת הנאורות נקלע להתקף חרדה. "גוועלד, יהודים, הדמוקרטיה בסכנה", נשמעים הקולות. שם עצומה של אנשי רוח, פה הפגנה מיוזעת. ואפילו נשיאת בית המשפט העליון נדרשה לרגעים עכורים בהיסטוריה כדי להדגיש את הסכנה לכס הקדוש.
בעקבות התיקון לחוק לשון הרע יצאה התקשורת הישראלית למאבק על חופש הביטוי. גם אם בעיני רבים מדובר ברוב מהומה על לא מהומה, הרי שאין ספק שחופש הביטוי הוא אקסיומה דמוקרטית מהותית.
אולם חופש הביטוי, כמו הפרדת רשויות, אינו הערך היחיד בדמוקרטיה ליברלית. והיום ומחר תעמוד החברה הישראלית והתקשורת בפרט בפני מבחן - האם נדע ונוכל לשמור על נורמות וכללים בסיסיים של דמוקרטיה מהותית? האם אנו מסוגלים לשמור על כבוד האדם, גם אם אותו אדם הוא נשיא שסרח והורשע.
בשנת 1980 קבע השופט אהרן ברק בפסק דין תקדימי והיסטורי כי כפיית חוקן על כלואים פוגעת בכבוד האדם הסגולי שלהם. מתוך הפסיקה גזר בית המשפט העליון את זכות היסוד המגבילה ומתחמת את סמכויות המדינה. פסק הדין התקדימי של ברק הקדים למעשה בעשור את אחד החוקים החשובים (ויש שיאמרו החשוב ביותר) בתולדות מדינת ישראל - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שנחקק בכנסת בשנת 1992. מתוך חוק יסוד כבוד אדם וחירותו נגזרו חוקים ספציפיים המתייחסים להיבטים השונים של זכויות אדם, בין היתר החוק למניעת הטרדה מינית.
רק חברות חשוכות ופרימיטיביות, רק מדינות הבזות לאנושיות, דורסות אדם שהורשע ונענש, מעבירות אותו מסע כלימה וביוש. מחברה נאורה המובלת על ידי מערכת שכללי החוק נר לרגלה, אולם גם כבודו של אדם, יש לצפות לסיפוק מאופק על העונש המבוצע, לא לקניבליזם. חוק כבוד האדם אינו נמדד במתן פרס ישראל אלא דווקא ברגעי השפל של אדם, באופן שהחברה על שלל מרכיביה נוהגת באדם שפשע. בעבריין. מחר ראוי לקוות שאמצעי התקשורת השונים ינהגו כפי שמתבקש מערך כבוד האדם, גם אם שמו קצב. סיקור מאופק, לא אודיסאה של זובור לעגני.
