לעולם תצעד לבדך
לא צריך לאהוב ספורט כדי לאהוד ספורט. צריך לרצות לאהוב
ואילו הקשר שלי עם אוהדים אחרים הוא בעייתי. כאילו שהאהדה שלהם מאיימת על שלי, מסכנת אותה. אולי בגלל זה הקפדתי לבחור קבוצות שאין סיכוי כמעט שאפגוש אוהדים אחרים שלהן, נפשות תאומות. מגיל צעיר מאוד הפגנתי משיכה אינסטינקטיבית לאימפריות שוקעות.
אני לא זוכר את הרגע שבו החלטתי לאהוד את קבוצת הכדורגל הבריטית לידס יונייטד. הוריי מספרים שזה קרה ב-1972, כשהייתי בן 5. ישבתי איתם בסלון בגולדרס גרין וצפינו בשידור ישיר של גמר הגביע האנגלי. לידס נגד סנדרלנד.
באותם ימים היתה לידס הקבוצה הבכירה באנגליה, ואילו סנדרלנד היתה, בוודאי כשהתייצבה מול לידס באצטדיון ומבלי, קבוצה חלשה, אנדרדוג. לפיכך עוררה מיד את אהדתם של הוריי. ואני, כך הם מספרים, בדווקאיות ילדותית שנועדה לבדל אותי מהם, בחרתי בלידס. שהפסידה באותו משחק לסנדרלנד, בהפתעה מרעישה. אחרי זה ידעה עוד שלוש שנים טובות ואז החלה להידרדר.
ילד בדרך כלל בוחר את קבוצת הכדורגל שלו מתוך חברה ומסורת. היא הקבוצה של הגברים במשפחתו, או של אזור מגוריו, או של חבריו. כשחזרנו ארצה לא הכרתי איש שאוהד את לידס.
התגוררנו ברמת השרון, ולו רציתי להתחבר לחוויית אהדה קהילתית, היתה הבחירה ההגיונית הפועל או מכבי תל אביב. חיפשתי היגיון אחר. החזקתי את עמוד הספורט של "הארץ" שבו התפרסמה טבלת הליגה הלאומית ושאלתי את אבא שלי איזו קבוצה שוכנת הכי קרוב לרמת השרון. זוכר זאת בבירור. "כפר סבא", הוא אמר. כך הייתי לאוהד שרוף של הפועל כפר סבא.
גם אהדתי להפועל כפר סבא היתה מסע פרטי. לבד ומבודד עקבתי אחר קורותיה בלהט ובאדיקות. כשהקשבתי ל"שירים ושערים" בשבת רטט לבי בכל פעם שהוזכר שמה במשדר. ממש תגובה כימית.
מעניין שדווקא ההאזנה
כפר סבא לא היתה הקבוצה היחידה שאהדתי. לידס ירדה ליגה, ובישראל של סוף שנות השבעים לא היתה לי שום דרך לשמור על קשר איתה. מאחר שהוריי היו מנויים ל"הראלד טריביון", שוב ישבתי עם עמודי הספורט, עיינתי בטבלאות ובחרתי באקראי עוד קבוצות שהתחלתי לאהוב בכל מאודי.
בפוטבול אמריקאי נקשרה נפשי בדולפינס ממיאמי. לא היתה לי שום דרך לדעת זאת, אבל הדולפינס היו כבר אז אימפריה בתהליכי התפוררות מתקדמים. אלופים משנת 1972, שלאורך כל השנים שבדקתי רק הלכו ושקעו. בדיוק כמו הרדס מסינסנטי, הקבוצה שבחרתי בבייסבול. ב-1975, כשזכו באליפות, הם כונו "המכונה האדומה הגדולה". אבל כשאני התוודעתי אליהם הם כבר היו לא מכונה ולא גדולה. ואילו ימי התהילה של הברואינז, קבוצת ההוקי של בוסטון, היו גדולים עוד יותר ורחוקים עוד יותר.
בתיכון כבר לא אהדתי שום קבוצה. זה לא היה חסר לי. אפשר היה לחשוב שאולי נמאס לי לאהוד לבד. התמדתי באי האהדה הזאת עד 1992, אז השתחררתי מהצבא ועבדתי בעריכת חדשות חוץ בעיתון "דבר", עוד אימפריה שוקעת. העבודה הזאת הקנתה לי נגישות לדיווחי סוכנות הידיעות רויטרס.
במהרה מצאתי עצמי, מדי מוצאי שבת, בודק מה קורה עם לידס. האהדה הישנה, חסרת הפשר, הלא מעוגנת בשום זיקה, גיאוגרפית או פיזית או משפחתית, נעורה בי בעוצמה. הריגוש התגבר כשלידס לקחה באותה שנה אליפות. נהייתי אוהד שרוף.
אני זוכר את היום, כעבור שנה, כשמערכת עיתון "העיר" חוברה לאינטרנט. הגלישה לקחה זמן רב ודרשה סבלנות אין קץ. נהגתי לשבת רבע שעה מול המסך, ממתין שאתרה הרשמי של לידס יונייטד ייטען. זה היה שווה את זה. קיבלתי קשר יומיומי עם הקבוצה שלי.
הקשר הזה נמשך עד היום, באותה עוצמה. אני מבלה באתרים של לידס חצי שעה ביום. לידס היא אחד הנושאים שאני הכי בקיא בהם בעולמנו זה. הקשר שלי איתה אף התנרמל קמעה. אני מכיר עוד אוהדים, בשר ודם. לעתים רחוקות אני יושב עמם באיזה ספורט בר תל אביבי וצופה במשחק, אבל זה נדיר.
וזה עוד כלום בהשוואה לאהדתי לגולדן סטייט ווריורס. גם את גולדן סטייט, קבוצת הכדורסל האמריקאית מסן פרנסיסקו, התחלתי לאהוד מול עמודי הספורט של "הראלד טריביון". אבל בעוד אהדתי לדולפינס ולרדס ולברואינז חלפה, נהפכה אהדתי לגולדן סטייט לאובססיה של ממש. את לידס אני אוהד, גולדן סטייט היא פיקסציה.
בניגוד ללידס, מעולם (מעולם!) לא שוחחתי עם עוד אוהד של גולדן סטייט, ואם אני מומחה ללידס, הרי שאני פרופסור לגולדן סטייט. משחקים של לידס ראיתי בטלוויזיה, לא מעט (בעיר עצמה מעולם לא הייתי, ולא כל שכן במשחק של לידס, בבית או בחוץ). משחקים של גולדן סטייט - לא ראיתי. אף פעם.
לא שחוסר הזיקה למציאות מפריע לי, להפך. במהלך עונת האן.בי.איי אני קורא על כל משחק של גולדן בכמה אתרים, ואז עובר על בלוגים, פרשנויות וטוקבקים. כשגולדן סטייט מפסידה, אני הרוס. ברגעים הראשונים אני עשוי לצאת מהאתר בשאט נפש כי קשה לי לשאת זאת. אני מוצא עצמי מהרהר במגרעות של שחקנים מסוימים, בהעברות אפשריות שעשויות לשפר את ההרכב, במצב הפציעות.
אני אפילו לא כל כך אוהב כדורגל וכדורסל. אני רק אוהב את לידס וגולדן סטייט. זה משהו כל כך תלוש וחסר היגיון שזה נושק לאינסוף. זה טהור. זה לעולם לא ייפסק כי זה פשוט התחיל בלי שום סיבה. שום סיבה חוץ מהרצון הבסיסי, הילדותי, לאהוב עד כלות - את מה שאפילו לא יודע שאתה אוהב, ולא יחזיר לך אהבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם