נקודת רתיחה
בלשכת ברק ובסביבתו של אשכנזי נכנסים לכוננות ספיגה. בנח"ל מתמודדים עם זרם המסתננים. וצ'יקו תמיר אומר את מה שמנסים להדחיק: בעתיד לא יהיה מנוס מכניסה קרקעית לעזה וללבנון
כך או כך, אם אתם עוברים באזור הקריה וחשים בהתפרצויות של קרינה, אפשר להירגע: מדובר רק בכמויות האנרגיה שמקדישים המעורבים לתדרוכים, שיחות גישוש, ספינים מקדימים ושאר ספיחים של הכנות לקראת הדוח. וכל זה, צריך לזכור, חודשים לפני שמשהו ממנו יפורסם באופן רשמי.
הטיוטה, כידוע, תהפוך למסמך מחייב רק אחרי שכל המעורבים יגישו תגובות. מבקר מערכת הביטחון במשרד מבקר מדינה, אלוף במיל' יעקב )מנדי( אור, אמור לפרוש מתפקידו בראשית השנה הבאה; מנדי הוא איש קפדן ויסודי, שלא יותיר את השלמת המלאכה לאחר. לאור זה, לא ברור אם כדאי לו לארוז.
איש מחוץ למשרד המבקר עוד לא קרא את הטיוטה, אבל הנה מה שעולה מעשן השמועות: כולם יחטפו, אבל עיקר הכוננות הוא בסביבתו של אשכנזי. לשר הביטחון אין פופולריות להפסיד, וגם התוכן הנוגע לרמטכ"ל לשעבר אמור להיות עסיסי יותר.
פרט לדברים הכלליים שיאמר המבקר על התנהגותו של אשכנזי, יהיה עניין מיוחד בתשתית הראייתית שעליה יסתמך. מכיוון שחקירות המשטרה בעניין נעצרו דווקא במקומות המעניינים באמת, משרד המבקר הוא המקום שבו נפרשה התמונה הרחבה ביותר, כולל דברים שהוחבאו עד עתה תחת מעטה של פגיעה במערכים חיוניים.
נמען מעניין במיוחד של הטיוטה עשוי להיות היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין. השאלה מדוע עצרה המשטרה את חקירתה הראשונית בנקודה שבה הודה הרפז בזיוף המסמך, ולא עסקה באף אחת מהשאלות הכבדות האחרות בפרשה, מרחפת באוויר מאז אוגוסט 2010. אליה נוספת העובדה שלמרות ההודאה והראיות המרשיעות, לא הוגש עד היום נגד הרפז כתב אישום. חקירה נגזרת, שעסקה בפעולות מסוימות במערך המבצעים המיוחדים של צה"ל בחצי הראשון של העשור שעבר, הופסקה גם היא, רשמית מהעדר הוכחות שאפשר להביא לבית המשפט. לינדנשטראוס עשוי לומר במפורש, שמערכת אכיפת החוק גררה רגליים בפרשה, ולשאול למה. לא ברור אם יתייחס גם לכך שקצינים מכהנים, ששמותיהם נכרכו בזה של הרפז באופן בעייתי, לא טופלו על ידי המערכת הצבאית באופן הולם.
כך או אחרת, מסתמן שהטיוטה לא תופץ כולה בקרב כל המעורבים, מתוך ידיעה שבתוך זמן קצר יודלפו הקטעים הנוחים לכל צד לתקשורת - ולכל צד בסיפור הזה יש מערך תקשורתי משלו. כל נמען יקבל את הפרק הנוגע לו, שאותו אין לו אינטרס להדליף. אבל גם כך זה רק עניין של זמן: הדוח ייצא ויתפרסם. גם אם לא יצייר באופן מלא את התמונה העכורה של אירועי 2010 בצמרת הביטחון, יהיה ברור ממנו כמה הכל היה אישי, קטנוני ולא הולם - ובניגוד לאחד הספינים הרווחים, לא קשור לכך שברק ניסה ליצור צמרת נוחה יותר להשקפתו בעניין איראן, אלא רק ליצרים ואינטרסים. בתחילת השבוע ישב מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ אמיר אבולעפיה, במפקדת החטיבה, כשהטלפון צלצל עם הדיווח היומי: 127 מסתננים נתפסו בלילה הקודם בגבול ישראלמצרים, הגזרה שמחזיקה החטיבה.
המתמטיקה של כמה זה יוצא בחודש ובשנה מילאה השבוע את אמצעי התקשורת; אבולעפיה, קצין נבון שמישיר מבט למציאות, ממונה על הפיזיקה הבלתי אפשרית של הגבול המצרי, שבה מתערבבים מהגרי עבודה המבקשים להיתפס עם מחבלים המבקשים לחדור מבעד להגנה של צה"ל.
תהיה להם, אמר אבולעפיה על אלה שנתפסו, מורשת מפוארת לספר לילדיהם. לדבריו, ההולכים במדבר משאירים אחריהם שביל של בגדים וציוד לאלה שיבואו אחריהם, בנתיב הבלתי פוסק של מי שמוכנים לסכן חיים ולשלם את שארית כספם עבור הסיכוי להגיע לישראל, ולאחר תקופת מעצר קצרה להיטמע בין עשרות אלפי הסודנים והאריתראים שכבר נמצאים כאן.
מי שמכיר את האזור שמצפון לאילת, דרכו עוברים רוב המסתננים, יודע שכדאי להיות סקפטיים לגבי ההבטחות שבתוך שנה תעמוד במקום גדר איתנה, שתעצור את הזרם. האזור הררי וקשה לעבודה, והבדואים המתפרנסים מתעשיית ההברחה משני צדי הגבול מומחים מאין כמותם בחבלות ויצירת מעברים. ככל שתתקדם הקמת הגדר סביר להניח שהמספרים יקטנו, אבל ההבטחה של גן העדן הישראלי גדולה מדי, הייאוש שממנו בורחים מבקשי העבודה רב מדי.
אבולעפיה עצמו ומפקדתו יושבים רוב הזמן באילת ומתפקדים למעשה כמפקדת חטיבה מרחבית, תחת אוגדת אדום. המשימה הראשונה שלו היא כמובן להגן מחדירות ופיגועים; על הדרך, כמו במשימות אחרות במקומות אחרים, הוא מוצא את עצמו בקו המגע של עוד בעיה שישראל לא קבעה בה מדיניות ולא הקצתה לה משאבים עד שנהיה מאוחר מדי. השבוע קיים המכון למחקרי ביטחון לאומי יום עיון, שעסק באתגרי הלחימה באזורים צפופי אוכלוסין. עלו שם נושאים משפטיים, ניסיונם של צבאות אחרים ושאר סוגיות. בין השאר הציגו סגן הרמטכ"ל הקודם דן הראל ומשה (צ'יקו) תמיר לקחים ממבצע "עופרת יצוקה" ומאירועים אחרים של הלחימה בה נתון צה"ל בעשור האחרון.
כמה משפטים של תמיר, אולי קצין השדה המנוסה והמקורי ביותר של צה"ל בסוג הלחימה המורכב הזה, צדו את האוזן: "עופרת יצוקה", אמר צ'יקו, לא דומה לכלום ולא יחזור. לא יהיה לנו שוב מצב של אויב בוסר, שאינו מוכן כלל ואינו מבין מה עומד מולו. זה לא יהיה כך בפעם הבאה.
הוא הוסיף עוד שתי אבחנות: בשעתו, אמר,
פרט להערכה המפוכחת של פעולות העבר, שזכו לגלוריפיקציה אינטרסנטית של מפקדיהן בתמיכה של תקשורת וציבור צמאים להישג, יש בדברים של תמיר גם עניין נוכח הצהרות שנשמעו בשנים האחרונות לגבי כוונותיו של צה"ל בעימות עתידי עם חיזבאללה או חמאס: מפקדי גזרות אמרו לא אחת שמתוכננת הפעלה של אש מאסיבית לכל מקום שממנו יירו, וחלקם השתמשו במשפטים כמו "נסיר מעלינו את המגבלות שהיו באירועים קודמים". האיש שתכנן את "עופרת יצוקה" אומר במפורש לקצינים האלה שזה לא יעזור.
הכנס היה האירוע הפומבי הראשון של המכון תחת ראשו החדש, ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין. בארצות הברית נולדו רבות מן העמדות המדיניות והמהפכות הצבאיות מתוך הדיאלוג שבין משרד ההגנה, הצבא וגופי מחקר וחשיבה מן האקדמיה לביו המערכת. אצלנו מתקיימים יחסים שלא כדרך הטבע בין גופי המחקר לביו המערכת: יוצאיה, המאכלסים אותם, נוהגים בה כבוד מופרז, ואילו המערכת עצמה שומרת בקנאות על המידע שמקנה לה מונופול לא בריא על החשיבה. משימתו של ידלין תהיה לשנות את המצב הזה.