מי מפחד מזכויות אדם?
מאז מלחמת העולם השנייה עברה מן העולם התפיסה כי הדרך שבה מדינה מתייחסת לאזרחיה ולתושביה איננה עניינן של מדינות אחרות
מדינות אלו לא השכילו לקלוט כי מאז מלחמת העולם השנייה, אימוץ ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם וכניסתן לתוקף של אמנות בינלאומיות רבות לזכויות אדם, עברה מן העולם התפיסה כי הדרך שבה מדינה מתייחסת לאזרחיה ולתושביה איננה עניינן של מדינות אחרות. ההפך הוא הנכון: בהצטרפותן של מדינות לאמנות בינלאומיות לזכויות אדם הן מקבלות על עצמן התחייבויות הדדיות לכבד ולהבטיח את הזכויות המנויות בהן. בעצם הצטרפותה לאמנה כזאת, מדינה מכירה בעניין הלגיטימי שיש למדינות האחרות במצב זכויות האדם אצלה.
התפתחות זו ביחסים הבינלאומיים, שהייתה בראשיתה תגובה ישירה לשואה, לא הגיעה כנראה לידיעתם של חברי הכנסת ושל אחרים שרואים פסול בכך שמדינות מתעניינות במצב זכויות האדם בישראל ובשטחים, ואפילו מוכנות להשקיע מכספן כדי לדאוג לכך שמדינה תעמוד בהתחייבויותיה כלפיהן להגן על זכויות האדם. אולי הם אינם מודעים לכך כי דווקא ממשלתו של יצחק שמיר, שבה לא היה ייצוג כלשהו למפלגות "השמאל," היא שהחליטה לאשרר בשם מדינת ישראל את האמנה לזכויות אזרחיות ומדיניות ואת האמנה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות.
באמנות אלו התחייבה ישראל כלפי המדינות האחרות שהצטרפו אליהן - וכל המדינות שמשקיעות כספים במגמה לשפר את מצב זכויות האדם בישראל ובשטחים אכן הצטרפו אליהן - לכבד ולהבטיח שורה ארוכה של זכויות לכל האנשים הנמצאים בשטחה והנתונים לשיפוטה.
קשה להבין מה עומד מאחורי הניסיון הנוכחי להטיל דופי ברצון של מדינות אחרות להשפיע לטובה על מצב זכויות האדם בישראל ובשטחים באמצעות מתן עזרה לארגונים לזכויות אדם. האם יש בזה אמירה שישראל מצדדת בתפיסה של סין, סוריה וצפון קוריאה שלפיה רמיסת זכויות התושבים שלהן היא עניינן הפנימי בלבד? בדומה לברית המועצות בעבר ברור לחלוטין כי למדינות אלו יש סיבה טובה לצדד בתפיסה זו, שהרי יש להן מה להסתיר בתחום זכויות האדם. האם הכוונה היא לומר שגם לישראל מה להסתיר וממה להתבייש?
מאז שמדינת ישראל הצטרפה לאמנות הבינלאומיות לזכויות אדם, היא עושה מאמץ מבורך ליטול חלק במערכת הבינלאומית שנבנתה כדי לעקוב אחרי ביצוע האמנות הבינלאומיות הללו בידי המדינות שהצטרפו אליהן. היא הציעה מועמדים לוועדות הפועלות על פי האמנות השונות והצליחה להבטיח את בחירת חלק ממועמדים אלה. כותב שורות אלו כיהן במשך שמונה שנים כחבר הישראלי הראשון בוועדה לזכויות אדם המנטרת את האמנה לזכויות אזרחיות ומדיניות.
שתי מומחיות ישראליות כיהנו בעבר בוועדה
קבלת חוק המטיל דופי בתרומה של מדינות דמוקרטיות אחרות לארגוני זכויות האדם בישראל תתפרש כנסיגה שלה מניסיונה ליטול חלק במאמץ הבינלאומי לקידום זכויות האדם בכל אתר ואתר, תפגע במעמדה הדיפלומטי ותצמצם לאפס את הסיכוי לשכנע מדינות אלו לתמוך במועמדים ישראלים לחברות בוועדות לזכויות אדם.
ממשלות אינן אוהבות ביקורת. במיוחד הן אינן אוהבות טענות בדבר יחסן לזכויות האדם של הנתונים לשיפוטן. אבל פתיחות לביקורת ונכונות לקבלה הן חיוניות לדמוקרטיה - גם כאשר היא צורבת ואולי כואבת. לגזול חלק מהכספים הנתרמים לארגונים שתפקידם לבקר את הממשלה בתחום זכויות האדם, ואז להטיל מס מיוחד על תרומות אלו כדי להעביר חלק מהן לגוף המבוקר - רעיון זה גובל באבסורד רק ממשלה שמפחדת מזכויות אדם יכולה להעלות על דעתה לתמוך בצעד כזה.
הכותב הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית ובמכללת ספיר המתמחה בזכויות אדם
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם