דינמיקה קבוצתית
באופן כללי, דינמיקה לא הייתה. איך יכולה להיות דינמיקה כשכל אחת מהבנות לחוצה על מראה הברך שלה כשהיא יושבת. ואני ידעתי, הרי אף אחת לא רצתה ברך עגולה. כולנו רצינו ממש באותה המידה ברך דוקרנית. אז משחקי הרגליים, בנוסף לתנועות האחרות, היוו חלק גדול מהנפח החמים בחדר
אבל באופן כללי, דינמיקה לא הייתה. איך יכולה להיות דינמיקה כשכל אחת מהבנות לחוצה על מראה הברך שלה כשהיא יושבת. ואני ידעתי, הרי אף אחת לא רצתה ברך עגולה. כולנו רצינו ממש באותה המידה ברך דוקרנית. אז משחקי הרגליים, בנוסף לתנועות האחרות, היוו חלק גדול מהנפח החמים בחדר.
ישבו שם שתי המנחות הצעירות, מתמחות בנות 30. אחת מהן, רלי, הגיעה תמיד כשהשחור מרוח לה על העפעף, מתאמצת להביט בכל אחת מאיתנו, מחייכת חיוך מסטול לאחר טקס הישיבה המפואר שכלל את המחברת שהניחה על הברכיים ואז נרדמת לה בעיניים פקוחות ורואים שמשהו שקט בה. השנייה, עפרה במילעיל, תמיד הגיעה אחרינו. נכנסה אחרונה. טיפוס אחר. יותר ריחנית, יותר מושקעת, יותר זחוחה.
הייתה מגיעה עם המחברת שלה עטופה בין הידיים הרחבות שלה, כאילו היא שומרת על סודות מדינה. החזיקה את המחברת קרוב ללב, מסתירה את הציצים הגדולים, ומשום מה, נראה שדווקא הדפים נתנו לה עוצמה גדולה יותר. בכל זאת, הם היו מרשימים בגודלם, בריאים וחיים. לפעמים ישבתי והבטתי בהם וכשהיא הייתה פונה אליי בזחיחות הרעננה שלה הייתי מרימה את הראש במהירות כאילו להסתיר את המבט הנוקב שלי בחלק הזה של הגוף הבריא שלה, ושתינו ידענו שזה הכוח שלה עליי.
מה הבעיה שלך? ככה זה התחיל. נכנסנו לחדר מעוצב כסלון, הרבה יותר נעים מהסלון בבית שלי. ספות רכות ווילונות בצבע לילך. על צדה החיצוני של הדלת היה כתוב "ברוכות הבאות". בתחילה ישבנו בחוץ. כל אחת הסתכלה לנקודה אחרת. שתיים שיחקו בטלפון הסלולרי שלהן. אחת לעסה מסטיק וניסתה ללעוס אותו בנימוס וזה רק עצבן יותר, ראיתי שיש לה איפור סולידי אבל מתיימר מדי, השפתיים שלה היו מנופחות קצת, לא מבוטוקס, אלא מכיווצן קדימה באופן די טבעי, כאילו כל רגע תפרוץ בדיבור.
הבנתי שהיא מרוצה מעצמה או לפחות מהשפתיים שלה. אחר כך גיליתי ששמה דנה ודנה עבדה במשרד פרסום "נורא נחשב" בתל אביב והלחץ כנראה הכריע אותה. כששאלנו אותה במה היה כרוך התפקיד החשוב היא התחילה לאנפף משהו בסגנון "זה בקטע של.." ואז איבדתי אותה והסתכלתי על ג'סי ששיחקה עם האצבעות שלה וכל כמה שניות נגעה ברקות. "זה בלתי רצוני", היא התחילה לצעוק. "זה בלתי רצוני.."
וככה רשות הדיבור הייתה ניתנת. צעקה קטנה או תנועה היסטרית של אחת הבנות והבנו שיש כאן סיפור. לעיתים רלי ועפרה ניסו ליצוק אחריות וכוחניות של מנחות לתוך המעגל הקטן ורצו לתת את רשות הדיבור, ובכל פעם כזאת היו מפספסות והשיחה המשיכה להתנהל לפי תנועות הגוף שלנו, סימנים מוכרים, מעגליות פנימית. וכשהן היו בתחילת השתיקה, תמיד המבוכה הייתה תופסת אותי בשבילן, והשנאה הרגילה שלי אליהן התחלפה ברחמים קטנים, מעצבנים. ובכל פעם כזאת של רחמים, הייתי מנסה להעיף אותם עם
אורלי תמיד כיוונה את הכיסא קצת החוצה מהמעגל. היה לה שיער יבש משמש ועצמות בריח בולטות כאילו הייתה רקדנית בלט. הן יצאו החוצה בהתרסה כאילו כל שנייה היא עומדת להתפרק מולנו. לא פלא שכשהיא דיברה, היינו ממששות את החלק העליון של הגוף שלנו באי נוחות. "אני חושבת שלא אמשיך לחיות זמן רב", אורלי אמרה וחיכתה לתשומת לב ראויה שלא הגיעה, וכשהיא לא הגיעה, נראה היה שהיא קצת מתחרטת על הפאטליות הנחרצת ולוקחת בחזרה את המוות ומבטיחה שבכל זאת נותר בה קצת כוח. אבל ממש קצת.
ג'סי הייתה הבעייתית ביותר. כל מה שהיא דיברה עליו היה הפחד הגדול שלה מגידולים. ג'סי היא מהמדמיינים גידולים שמטיילים להם מאיבר לאיבר. "אני חושבת על הגידול במוח, הגידול שעובר מהרגל ליד, ומהיד לגרון ומשם לבלוטות הלימפה ומשם מסתובב בכל הגוף. וכשהוא תוקף, אני מרגישה את המחנק הרגיל שכבר למדתי להתמודד איתו, אני מנפחת את הלחיים באוויר ומשחררת לאט. תמיד מופתעת לגלות שהקריש דם במוח לא הרג אותי בדיוק ברגע הניפוח", סיפרה.
"יש לי דיסוננס", אמרתי להן, והן פעורות פה ופעורות עיניים. ממש מקשיבות. אני ממשיכה לשים לב לתנועות הרקע שעוטפות את האוויר בחוסר סבלנות. "מצד אחד, אני מרגישה שהתרוקנתי מהתכנים הרגילים שלי. מהמחשבות הרגילות שלי. אובססיית האהבה. הנרקיסיזם שהחזיק לי את האגו עד כה. ועכשיו, אובססיות חדשות הגיעו.... אני סחוטה מההיעלמות הזאת".
ואני מגרדת את הראש והן מביטות בי. ממשיכות להביט. רלי מיד פותחת במונולוג תשובה וקורעת מעצמה את המחברת. ממש מניחה אותה בצד. יש לי דמעה שאני לא יודעת מה לעשות איתה, היא מביישת אותי. והירך הזאת, הירך הזאת צמחה לה פתאום ואני חושבת על הארוחות של מחר. "בא לי להרוג אתכן", נפלט לי ככה סתם. הפנים מאדימות, אני מרגישה שהן מאדימות. ואני מרגישה פתאום חופש. ורלי ישר שואלת "למה? למה כל האגרסיות האלה שלך?" "משהו במנטליות מטריף אותי", אני עונה לה והן שותקות.
כשאנחנו יוצאות אני מסתכלת שוב על הדלת. בחלק הפנימי שלה, זה שלא פונה לעולם, כתוב "תאהבו את הגוף שלכן. תאהבו את עצמכן". אני מחייכת לעצמי וממשיכה במסדרון, נכנסת בדלת אחרת לקבוצה השנייה ומסתכלת לאחור, על הדלת כתוב "אל תחליפו אובססיה באובססיה, אנחנו כאן בשבילכם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם