האחר שמותר לשנוא
לפעמים נדמה שלא היינו יודעים לאן להוליך את הזעם והשנאה שיצוקים לתוך החיים הישראלים, אם לא היו לנו את החרדים כדי להשתלח בהם
נסחפתם קצת, לא? אם טניה היא רוזה, כנראה שהמשטרה עם החרדים ומכה חילונים באלימות, סטודנט חילוני שמבקש ללמוד באוניברסיטה חרדית צריך ליווי של המשמר הלאומי, וכנופיות חרדים תולות חילונים מזדמנים על עץ כבילוי של מוצאי שבת.
כן, החרדים מעצבנים. מעצבנת העובדה שאינם משרתים בצבא, וששיעור גבוה בקרב הגברים שביניהם נמנעים מעבודה, כדי שלא לשרת ומשום שהם פשוט יכולים. מעצבנים הפוליטיקאים שלהם, שטובת הכלל אינה מעניינת אותם והם דואגים בגלוי רק למגזר שלהם. אבל לא פחות מהם מעצבנת העמדה החילונית-תקשורתית הקבועה ביחס אליהם.
במדינה שכולה שבטים, שהשלטון והתרבות שלה מבוססים על הפרד ומשול וקנא וסכסך הדוסים הפכו לאחר שמותר לשנוא. והבעיות של הציבור הכללי איתם, שרובן ככולן נובעות מטעויות וחולשות שלו, הפכו לדגל שבו מנופפים כל אלה שלא רוצים לריב בין שמאל לימין, קפיטליסטים וסוציאליסטים: להגיד משהו נגד מישהו בתחומים האלה זה לא נעים, אבל להיות נגד החרדים יעשה אותך מינימום מרטין לותר קינג.
קווי המהדרין של אגד הם לא יותר ממציאות כלכלית פשוטה, שבה ציבור מאוגד שיש לו כוח כלכלי מפעיל אותו על נותן שירות. התחמקותם של החרדים משירות בצבא והימנעותם מעבודה נובעת מהסדר שהגה ראש ממשלה חילוני, וראשי ממשלה חילונים משמרים ומטפחים אותו עד היום. החרדים עצמם עושים מה שכל ציבור אחר היה עושה: נותנים להם, והם לוקחים.
בנימין נתניהו היה יכול להקים ממשלה בלי חרדים, אבל הוא מעדיף לשלם להם ומכנה אותם "שותפים טבעיים", כשם שעשו כל קודמיו. לחץ ציבורי של ממש היה יכול כבר להביא לחקיקת חוק שירות לכולם, ולביטול הפטור מעבודה הנגזר מהסדר "תורתו אומנותו", אבל הציבור הכללי מעדיף להתבכיין. לפעמים נדמה שלא היינו יודעים מה לעשות, לאן להוליך את הזעם ושנאת האחר שיצוקים לתוך החיים הישראלים, אם לא היו לנו חרדים להשתלח בהם.
שר התחבורה לא צריך לחפש צילום עם טניה רוזנבליט, אלא להודיע שחברה
בכל העולם חיים חרדים, ובכל העולם חייהם זרים לרוח הזמן, לבושם מוזר ומנהגיהם מתנגשים עם מה שאחרים רואים כזכויות בסיסיות. אבל בשאר העולם איש אינו מעלה בדעתו שלא יעבדו (אלא אם הם רוצים לרעוב) או שלא ישמרו חוק.
באף מקום אחר בעולם אין להם תפקיד של בובת וודו, שלתוכה אנחנו רשאים לנעוץ את סיכות התסכול והזעם שלנו. בכל מקום אחר בעולם טניה רוזנבליט היתה יושבת איפה שהיא רוצה: אבל בלעדיה, איך היתה לנו סוף סוף, ששים שנה אחרי המקור, רוזה פארקס משלנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם