פגעי המהפכה החוקתית
כל עוד שמר בית המשפט העליון על צניעות, הייתה השמירה על זכויות אדם טובה יותר. כשהגיעה הרטוריקה על מהפכה חוקתית - החלה השקיעה
נשמעו שם, הפלא ופלא, גם דברי ביקורת על דרכו של בית המשפט העליון ועל המהפכה החוקתית של מי שהיה אז נשיאו אהרן ברק. והנה, בפאנל הסיום הגיב ברק למבקריו, שהיו כולם מנומסים ועדינים.
זו לא הייתה תגובה, זו הייתה השתלחות. בוז ולעג לכל מי שהעז לחרוג במילימטר אחד מהקו של הכהן הגדול. זה היה עוד ציון דרך אחד מיני רבים, על הפער בין הצהרות הרהב על סובלנות וחופש ביטוי לבין הבוז לכל ביקורת. זה גם הפער שבין זכויות אדם לבין המהפכה החוקתית.
כל מדינה, ובוודאי ישראל, זקוקה לבית משפט גבוה שישמור על זכויות אדם. הרי יש בתוכנו גורמים שידם קלה על ההדק. הרי יש הפרה של זכויות אדם. העניין הוא שלצורך שמירה על זכויות אדם אין שום צורך ב"מהפכה".
פסקי הדין החשובים ביותר ניתנו ללא שום כותרת של "מהפכה". פסק הדין המכונן בנוגע לחופש הביטוי, "קול העם", ניתן בשנת 1956 על ידי שמעון אגרנט.
זה קרה בשנות החמישים. ההחלטה שכפתה השתתפות אישה במועצה דתית ניתנה על ידי השופט מנחם אלון, אנטיאקטיביסט, שהיה היריב הגדול של ברק. ואפשר להמשיך. הרשימה ארוכה.
אלא שלהבדיל ממה שקרה בשני העשורים האחרונים, השמירה האמיתית על זכויות אדם לא נזקקה לשום רטוריקה מתגרה ומתנשאת, שמתחזה למהפכנית. אמון הציבור בבית המשפט היה גבוה באותן שנים, כך שהמהפכה החוקתית של שני העשורים האחרונים אינה מסמנת שום מפנה. אולי להפך. היא מצביעה בעיקר על פוליטיזציה.
כך למשל פסל בית המשפט העליון בשנת 1965 את רשימת ירדור בגלל האופי האנטי-ישראלי המובהק של המפלגה. לא היה אז שום חוק שהסמיך את השופטים לפסול את המפלגה, אבל הם פסלו.
מהפכנים בלי שום סיסמאות על מהפכה. זה קרה בעידן הצניעות. עברו שנים והכנסת קיבלה שני חוקים שקובעים שרשימה ששוללת את אופייה היהודי או הדמוקרטי של ישראל - תיפסל.
בהתאם לחוק פסלה ועדת הבחירות, פעמיים, את מפלגת בל"ד של עזמי בשארה. והנה, למרות החוק המפורש, כפה אהרן ברק את עמדתו ההפוכה, ואישר את השתתפות בל"ד ובשארה בבחירות. זו לא הייתה שמירה על זכויות אדם. זו הייתה רמיסה של החוק.
והרשימה נמשכת. המדינה הטילה הגבלה מסוימת על יבוא בשר חזיר (לא על אכילה או מכירה). אבל שוב הופיע אהרן ברק ופסל את ההגבלה. לא ברור היכן הייתה שם הגנה על זכויות אדם. ברור שהייתה שם רמיסה של חוקי יסוד בעניין יהודית ודמוקרטית.
כך גם עמדתו של ברק בעניין התיקון לחוק האזרחות, שמגביל "איחוד משפחות" עם בני או בנות זוג מישות עוינת. אין מדינה בעולם שמתירה "איחוד" שכזה. להפך. רוב מדינות העולם מגבילות הגירה, גם בתירוץ של נישואים. לא ברק. הוא יצר זכות יש מאין, שאין כמותה בשום מדינה בעולם, אבל יש בה פתח לזכות שיבה בדלת האחורית.
זכויות אדם ראויות להגנה. בית המשפט העליון שמר עליהן שוב ושוב, ולא נזקק לשום מהפכה כדי לקדם אותן. הרטוריקה המהפכנית רק פגעה בזכויות האדם משום שהיא הפכה את בית המשפט למוסד לא רק פוליטי, אלא כמעט מפלגתי.
כשבית המשפט היה צנוע ודאג לזכויות אדם - האמון בו לא נפגע. כשהוא עבר לרטוריקה מהפכנית וקידם את הזכויות של עזמי בשארה יותר מזכויות אדם - האמון בו החל לשקוע. כך שהגיע הזמן להודות בפגעי המהפכה החוקתית. זה רק יחזיר אותנו למסלול של הגנה על זכויות האדם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם