אובדן הבושה
קשה לדעת מה יותר חמור: העובדה שאנשי רה"מ הכתיבו למנחה טקס הזיכרון לאסון הכרמל את דברי החנופה, או העובדה שחשבו שזה יעזור
שהוא ייצא גדול, ולא קטן. שהפיכתו של טקס זיכרון ממלכתי שאמור להיות מאופק ומכובד, מול מאות בני משפחה שכולים וכואבים, יהפוך לפולחן אישיות ושיר הלל ושבח לכבודו של זה ש"זיהה ראשון", כאמור, את גודל האסון.
חבל שמנחה האירוע, דן כנר, שכח לספר שאותו מנהיג גיבור, ש"מחבק את המשפחות" במסירות נפש כזו, כלל לא תכנן להגיע לטקס המדובר, עד שהבין שיו"ר האופוזיציה תהיה בו, ושאם לא יבוא זה עלול לשמש נגדו.
בכלל, אולי הגיע הזמן שמישהו שם בלשכת ראש הממשלה יסביר לחברים שתפקידו של ראש ממשלה הוא לא "לזהות ראשון" את גודל האש. הוא לא צופה במגדל התראת אש בכרמל (אגב, כל המגדלים היו נטושים בזמן השרפה) הוא ראש ממשלה. הוא לא נבחר כדי להתקשר לכל העולם ולצרוח "גוואלד", אלא כדי לדאוג לכך שאם תפרוץ אש, נהיה מוכנים לקראתה. שמערך הכיבוי, ההתרעה, הפינוי וכדומה יהיה ערוך ומוכן לקראת צרה.
האירוע הזה, בטקס הזיכרון לחללי אסון הכרמל אתמול, הוא לכאורה אירוע קטן, מינורי, שולי. במציאות, מדובר באירוע שמשקף תמונת ראי מדויקת של הלך הרוח במסדרונות השלטון הנוכחי שלנו. של זחיחות הדעת, שיכרון הכוח, אובדן המעצורים ובעיקר הבושה. אם במקום לדוח מבקר המדינה היינו מצפים עכשיו לפסק דין של בית המשפט בעניין השרפה, מה שעשה אתמול נתניהו היה יכול להיחשב שיבוש הליכים. אני? אני בסדר. אין עליי שום אחריות. אני את שלי עשיתי.
לצערו של ראש הממשלה, מי שהיה אמור להיות השעיר לעזאזל של הפרשה, אלי ישי, התעשת והחזיר מלחמה. ישי התנהל נכון בחודשים האחרונים, גם מול המבקר, גם מול הציבור וגם מול התקשורת. יש לו ניירת מפורטת שמוכיחה שהוא לפחות ניסה לעשות משהו. התריע, זעק, דפק על שולחנות, אפילו ניבא את העלול להתרחש. נתניהו לא רק "זיהה ראשון" את גודל האש, הוא גם זיהה ראשון את ישי כקורבן הנוח והפנה לו כתף קרה כבר שם, על המרפסת מול הכרמל הבוער, בתמונה בלתי נשכחת.
זה לא שאני חושב שממשלה צריכה ליפול בגלל אסון הכרמל. ממש לא. המחדל הזה שייך לממשלות רבות. אבל המנטליות הזו של הטלת האשמה לכל עבר, ימינה ושמאלה (ישי ושטייניץ), אחורה (ממשלות קודמות) וקדימה (לך תדע) היא רעה חולה בפוליטיקה שלנו, ואתמול העלו אותה אנשיו של ראש הממשלה ליגה שלמה קדימה. בלי להבין שהם בעצם עושים צחוק מעצמם ומהבוס שלהם.
למזלנו, נכח אתמול גם ראובן ריבלין, יו"ר הכנסת, שהציל את
מילא. נתניהו יצלח גם את זה. בסך הכל, החיים שלו דבש. מיום ליום מתמעטים אלה שיכולים, מעזים או אמיצים מספיק למתוח עליו ביקורת. מאחזי החופש נופלים אחד-אחד, ואלה שלא נופלים מתבוססים בדמם, נאחזים בקיומם, מבינים את נחת ידו של השלטון ומנסים להרוויח זמן. צפון קוריאה כבר כאן, פולחן האישיות בעיצומו. מי שלא מבין בטוב - יבין בכוח.
עוד לא היו ימים כאלה בארץ הזו, לא בעוצמות הללו, לא בבוטות הזו. פעם, צריך לקוות שלא עוד הרבה זמן, כל זה יתנפץ. משהו ישתבש. צריך לקוות שהנזק שייגרם עד אז לא יהיה בלתי הפיך.
אקו"ם