יהיה בסדר, בני
המינויים של נועם תיבון לפיקוד על גיס לבנון ושל שי אביטל למפקדו הראשון של פיקוד העומק מעלים תהיות משמעותיות באשר לכיוון שאליו מכוון הרמטכ"ל בני גנץ את המטכ"ל שלו. כך נכנס צה"ל לשנה המוגדרת על ידי כל הגורמים כנפיצה במיוחד. האמת? רמטכ"ל אחר היה הולך לישון מודאג
אין בזה רע, כמובן, בוודאי אם זוכרים את הנסיבות הסוערות של מינויו של גנץ לתפקיד. אבל בסוף השבוע שעבר באו המינויים המשמעותיים הראשונים של תקופתו, ואיתם הרטינות הראשונות. המינוי שתפס כותרות יותר מכולם, עקב נסיבות הזמן, היה של ניצן אלון לאלוף פיקוד המרכז. אבל שני האחרים, נועם תיבון לפיקוד על גיס לבנון ושי אביטל למפקדו הראשון של פיקוד העומק, מעלים תהיות משמעותיות באשר לכיוון שאליו מכוון גנץ את המטכ"ל - אם בכלל.
כשנכנס גנץ לתפקידו אמר קצין בכיר, שעקב מקרוב אחרי הקריירה שלו, שבני ודאי ראוי לתפקידו מבחינת מגוון התפקידים שמילא ואישיותו. הוא איש נבון, וייתן לאנשים לעבוד, אמר הקצין, וזה בהחלט חשוב - בוודאי אחרי הנזק החמור של יחסי ברק-אשכנזי-גלנט. החולשה הבולטת שלו, הוסיף הקצין, עלולה לבוא לידי ביטוי במצב חירום: לגנץ יש אמונה בסיסית שאיכשהו, הכל יהיה בסדר.
הקריירה שלו לימדה אותו שגם כשהייתה סערה מסביב - בנסיגה מלבנון כשהיה מפקד יק"ל, בפריצת האינתיפאדה השנייה כשהיה מפקד אוגדת איו"ש, כשפיקד על זרוע היבשה בימים שקדמו לביצועיו הכושלים של צה"ל במלחמת לבנון השנייה - הוא עצמו יצא יבש. אבל כרמטכ"ל, הכל עוצר אצלך. כרמטכ"ל, אתה חייב לחשוב כל הזמן שלא יהיה בסדר.
המינויים של השבוע שעבר והתהליך שקדם להם מעלים את החשש שהקצין צודק. קשה להסביר את ההיגיון שלהם אלא בהנחה בסיסית שבסוף יהיה בסדר. ההיסטוריה של צה"ל מלאה הנחות כאלה; לפעמים אכן היה בסדר; אבל במקרים שלא, היה רע לתפארת.
נועם תיבון מונה למפקד גיס לבנון אחרי המתנה לא קצרה בתפקיד מפקד בית הספר לפיקוד ומטה. כפי שהעיר מבקר המדינה, דרך הקידום של קצינים בכירים בצה"ל היא לא ממש סדורה, ולכן קשה לדעת גם למה קצין מחכה.
נראה שתיבון, שהיה סגנו של גנץ בחטיבת הצנחנים, נפל קורבן - כמו קצינים אחרים - להיסוסיו של אשכנזי בענייני מינויים ולקיפאון הכללי שאליו נכנס המטכ"ל בשלהי כהונתו, בגלל יחסיו עם ברק. אין חולק על כך שתיבון, שגדל בסיירת מטכ"ל ואחר כך פיקד בצנחנים ובנח"ל, ראוי להיות אלוף. השאלה היא באיזה תפקיד.
מפקד גיס לבנון הוא כמו טורבינת חירום בחברת החשמל או גורר יקר של אוטובוסים באגד: אתה לא צריך אותו עד שאתה צריך אותו, אבל אז הוא חשוב מאוד. בתסריט לא בלתי סביר של התלקחות צפונית ביותר מגזרה אחת, מפקד הגיס הוא זה שאמור להפעיל
תיבון לא פיקד בגזרת לבנון מאז היה מג"ד, באמצע שנות התשעים. כל תפקידיו כמח"ט היו באיו"ש; הוא לא פיקד מעולם על יחידת שריון כלשהי, לא הפעיל סיוע מאסיבי של אמצעי אש אפילו בתרגיל (הוא היה מח"ט הנח"ל בשנים 2004-2002, שנים שבהן הייתה החטיבה שקועה עד צווארה בלחימה בשטחים ולא ערכה כל תרגיל גדול), ולא היה שותף ברמה כלשהי לתכנונים האופרטיביים שנעשו בצפון בשנים האחרונות. כלומר הכרטיס שלו ריק בכל האספקטים שיידרשו ממנו במילוי תפקיד החירום שלו, פרט לכישורים אישיים.
תיבון יכול, כמובן, ללמוד במהלך התפקיד. הוא איש נבון, ויהיה לו זמן פנוי. אבל כדאי לזכור: תפקודו של ארז צוקרמן, קצין שדה נועז ומצליח לא פחות מתיבון, כמפקד אוגדה במלחמת לבנון השנייה, לא נבע מכך שלא עבר קורס מפקדי אוגדות, אלא מכך שלא למד ונחנך מספיק מהרגע שקיבל את האוגדה ליד.
אף אחד גם לא יכול לתקוע לידיו שיהיה לו מספיק זמן עד שיידרש לפעולה. אבל בני? הוא מאמין שיהיה בסדר.
הצבא מתמודד עם שאלת העומק כבר זמן רב, ובגלגולים שונים. אחרי מלחמת יום הכיפורים היא עלתה ביחס למחסור בפעולות מיוחדות בזמן מלחמה (והביאה בין השאר להקמתה של יחידת שלדג, ביוזמה של קציני מילואים).
אחרי מלחמת לבנון השנייה נקשרה השאלה הזו גם להפעלת האש, מהאוויר וממקורות אחרים. במלחמה נקבע קו תיחום בין אזור האחריות של הפיקוד, שהיה סמוך למדי לגבול, לבין תחום האחריות המטכ"לי. זה גרם ללא מעט חיכוכים ואי הבנות, בלחימה שהתאפיינה בהרבה מאוד אש עם מעט מאוד תועלת.
האיש שקידם את הרעיון במיוחד היה אלוף פיקוד הצפון גדי אייזנקוט, שהיה ראש אגף המבצעים במלחמה. זה מעניין, משום שהגדרת העומק של צה"ל היא בעייתית, ומשאירה דווקא לאלוף פיקוד הצפון מרחב קטן במיוחד לעסוק בו, עם גבולות גזרה לא פשוטים.
תחום האחריות של יצחק חופי ביום הכיפורים או אמיר דרורי במלחמת לבנון הראשונה החל בגבול ישראל ונגמר בקוטב הצפוני; איש לא חשב שמישהו אחר יהיה אחראי לנחיתת הצנחנים באוואלי. אפשר להרהר אם לא מדובר כאן במקרה של מיקרו-ניהול, האופייני לצבא שעוסק כל הזמן בפעילות ביטחון שוטף בגזרות מצומצמות. אבל אייזנקוט ראה לנגד עיניו אפשרות של התלקחות בלבנון וסוריה יחד, וידע מניסיונו שדברים הקשורים בהפעלת חיל אוויר, יחידות מיוחדות ומבצעים ארוכי טווח ממילא ייגזרו, במבנהו הצפוף של צה"ל, בקריה ולא בפיקוד.
אייזנקוט נועץ בקבוצת חשיבה של יוצאי גולני; מסמך ראשוני בעניין נכתב על ידי תא"ל (מיל') משה צין, אחד ממפקדי העבר של החטיבה. בשלב הזה לא היה ברור אם מדובר על פיקוד, גוף אורגני שיש לו יחידות כפופות וחיבור מסודר לאמצעים, או על מפקדה הבונה ומתכננת משימות ומוציאה אותן לפועל בזמן חירום, פיתוח בקנה מידה גדול בהרבה של המפקדה המאולתרת למבצעים מיוחדים שפעלה תחת האלוף טל רוסו בזמן מלחמת לבנון השנייה.
שתי הערות ביניים: האחת, הצגת פיקוד העומק כ"פיקוד איראן" היא על סף המגוחך. בלי להיכנס לפרטיה של פעולה ישראלית אפשרית שם, ברור שכל פעולה שכזו היא בעיקרה אווירית; מי שמכיר את חיל האוויר יודע ששום פיקוד עומק לא ייקח ממנו את המושכות באירוע שכזה.
ההיסטוריה מלמדת שלמפקדי חיל האוויר יש נטייה הפוכה: אליעזר שקדי התנדב לפקד על מבצע "חד וחלק" בבעל בק כשראש אמ"ן דאז עמוס ידלין - גם הוא טייס וחסר ניסיון בפעולות כאלה - היסס.
ושנית, היחידות המיוחדות של צה"ל הן נחלה חילית שאיש לא יוותר עליה. לסיירת מטכ"ל ייעוד מודיעיני ברור, שלדג ויחידת החילוץ 669 שייכות לחיל האוויר, השייטת - לחיל הים. אין שום מחשבה להעביר מי מהן לפיקוד העומק, מה שחוזר ודוחף אותו לכיוון המפקדה.
במהלך התכוננותו של יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל, הרעיון הוצג גם לו. גלנט, יוצא השייטת, לא הכיר אבל התלהב. אחר כך קרה מה שקרה. כשסיים את תפקידו בצפון והחליט להישאר בצבא, ביקש אייזנקוט לעסוק בעומק. הוא ידע היטב שכדי להקים גוף חדש, צריך לא רק רעיון אלא גם מיומנות ביחסי אנוש ופוליטיקה בתוך המערכת. חיל האוויר, שכמעט כל פעולת עומק נשענת על אמצעים שברשותו, הוא מתנגד ותיק ורב עוצמה של הרעיון.
הערה שנייה, לאחרונה הגיע אייזנקוט לדיון בעניין אצל שר הביטחון. ברק אמר שהרעיון דורש מחשבה מעמיקה; אייזנקוט, שהיה מזכירו הצבאי של ברק כראש ממשלה, ידע מה זה אומר, ובא מוכן: למעשה, אמר לברק, יש כבר פיקוד מדף שכזה, בהחלטה שהתקבלה אחרי מלחמת לבנון הראשונה. ברק, שהשימוש בגופי מדף לצרכים שונים מוכר לו, הבין את הרמז.
זהו ההקשר שבו צריך להבין את מינויו של אביטל, שעורר השבוע בצבא תגובות שבין תדהמה לגיחוך. לא נעים להיות פרסונלי כשהדברים נוגעים לאנשי צבא, בוודאי לא מי שהיה מפקד סיירת מטכ"ל כמו אביטל.
אבל אין ברירה: בניסוח עדין, אביטל - שהיה מחוץ לצבא עשר שנים - הוא מהמאותגרים טכנולוגית שבין חברי המטכ"ל. הבעיה של סגן הרמטכ"ל הנוכחי יאיר נוה בקריאת מסמכים מהמחשב, שאפשרה את המחדל שהביא לפרשת ענת קם, מחווירה ליד הפער שבין אביטל למערכות הסופר-מתוחכמות שפיקוד העומק אמור להפעיל.
אין גם בניסיונו של אביטל בצבא ומחוצה לו (אחרי הצבא החזיק משק בארבל, והיה לתקופה קצרה ולא בולטת מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה) דבר המרמז שדווקא הוא האיש שידחוף בהצלחה, כנגד התנגדותם של מפקדי זרועות רבי עוצמה, להקמתו של גוף חדש הדורך על לא מעט בהונות.
אם להיות פחות עדין, את מינויו אי אפשר לפרש אלא כהצהרה, שלפיה אין שום כוונה רצינית מאחורי הקמתו של הגוף החדש. נשמע לכם כמו בזבוז, ובמקרה של מלחמה אפילו כסכנה ליעילות הפעולה? בני מאמין שיהיה בסדר.
ועוד שתי הערות רלוונטיות: סבב המינויים מעשיר את צה"ל בשלושה בוגרי סיירת מטכ"ל, שני מפקדי אוגדת איו"ש - אבל למעט אביטל, שהיה ראש מטה פיקוד הצפון לפני עשור וחצי, אף לא בקצין אחד שבקיא בצפון ובהפעלתן של יחידות שמעבר לחטיבת חי"ר.
אלון לא פיקד אפילו על חטיבה שכזו. חמש שנים אחרי לבנון, הצבא חוזר לימים שבהם רקורד בפלס"ר או בחטמ"ר נחשב הרבה יותר מאשר הכשרה ראויה לפיקוד בעת מלחמה.
הערה שנייה: שום דבר בסיפור הזה אינו מובן לגמרי אם לא מכניסים לקלחת השיקולים את פרשת הרפז, עם ובלי קשר לדוח המבקר המבושש לבוא. מערכת היחסים בין גנץ לברק תקינה בהרבה מזו שהייתה עם אשכנזי, אבל זה אינו אומר שהדרך שבה רואה סביבתו של שר הביטחון את הצבא השתנתה באמת.
מייחסים שם לאשכנזי השפעה גדולה על גנץ, נאבקים על מינויים משלנו ולא משלנו (כפי שבא לידי ביטוי במינויים של הפרקליט הצבאי הראשי - כנגד מועמדו של גנץ - והיועץ הכספי לרמטכ"ל), בוחנים אנשים גם בשאלה איך יתפקדו במקרה שדוח המבקר יצית מחדש את האש.
כך נכנס צה"ל לשנה המוגדרת על ידי כל הגורמים כנפיצה במיוחד. שנה שבה פעולה שלנו, שעל פי כל הסימנים שר הביטחון מקדם אותה, עלולה להצית אש בכמה חזיתות, ולדרוש את מלוא כישוריהם של מפקדי פיקודים וגייסות. רמטכ"ל אחר היה הולך לישון מודאג. לפחות על פי מעשיו, בני גנץ מאמין שיהיה בסדר.
ofer.shelah@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם