קק"ל כמשל
המאבק המכוער והבחישה הבלתי פוסקת במינוי יו"ר הקרן הקיימת לישראל מבהירים היטב למה הפוליטיקאים כל כך רוצים לשלוט בבית המשפט
פעם הם מציעים להקים בית משפט לחוקה, אחר כך הם מבקשים להפר את האיזון בין פוליטיקאים לשופטים בוועדה למינוי שופטים, בהמשך הם מנסים להכתיב מי יעמוד בראש בית המשפט העליון; ועוד ועוד יוזמות יצירתיות ומקוריות, שתכליתן לקפד את ראשה של מערכת המשפט וליטול את עצמאותה. לא עוד הפרדת רשויות - זה פאסה.
ובכן, אזרחים יקרים, הסבר אחד לתופעה מצוי בסיפור המשפט הבלתי גמור המתנהל זה שנתיים בפני שופטים רבים בכל הערכאות המשפטיות ועוסק בשאלה הרת גורל: מי יהיה יושב ראש הקרן הקיימת לישראל הבא? אפי שטנצלר, השר שלום שמחון או השר לשעבר שמעון שטרית. משפט זה יכול להמחיש מקרוב עד כמה בית המשפט, בהחלטותיו הענייניות, מוציא את הפוליטיקאים מדעתם ומדיר שינה מעיניהם.
הפרק האחרון בסאגה נידון לאחרונה בפני כבוד השופט פרופ' גרוסקופף, שהוכיח, כמו קודמיו שדנו בתיק המזעזע הזה, כי הוא קורץ מחומרים שמהם עשוי שופט של ממש.
לא פחות משמונה מפלגות עשו יד אחת כדי למנוע את בחירתו מחדש לתפקיד של שטנצלר, מועמדה של מפלגת העבודה. לצורך המשימה "הקדושה" חברו יחדיו ישראל ביתנו ומרצ, המפד"ל והרפורמים, הליכוד וקדימה.
איזו מסירות נפש ראויה לציון. איזו אחדות בעם ישראל. המטרה הנעלה מקדשת את כל הוויכוחים והמחלוקות. פתאום אין ימין ושמאל, חילוקי דעות בין דתיים
ועל מה נסב הוויכוח הנוקב? מהו שורש המחלוקת האידיאולוגית שבעטייה יצאה הפוליטיקה הישראלית מימין ומשמאל למלחמת עולם? ובכן, צר לי לאכזב אתכם, אזרחי ישראל, הכל יש בסיפור הזה חוץ מאידיאולוגיה.
הקרן הקיימת לישראל הפכה, בעיניה של המערכת הפוליטית, לבור של מזומנים, נדל"ן, כוח ושררה. איך נוהג השר ליברמן לומר - גן עדן. לא שאין מה לעשות בקק"ל, יש גם יש, אבל העשייה עצמה משנית היא. השליטה בארגון עתיר המשאבים היאהיא העיקר.
מרגע שהמטרה סומנה, הפוליטיקה הישראלית נרתמה לבצעה וכל האמצעים קידשו אותה. אם צריך היה בדרך לרמוס את הדמוקרטיה הפנימית במפלגת העבודה, היא נרמסה ברגל גסה. וכשבית המשפט לא אפשר זאת וכפה על המפלגה הליכי בחירה דמוקרטיים, רחמנא ליצלן, אזי החליטו החבר'ה, בלי להניד עפעף ובעזרת הרוב בכנסת, לפרק את העבודה, להקים את "עצמאות" ולהשיג באמצעותה את הג'וב הנכסף (ועוד כמה ג'ובים על הדרך).
וכשבית המשפט התערב שוב ולא נתן למהלך להתבצע בכסות החדשה, החליטו ראשי המפלגות בישראל, לא פחות ולא יותר, להפר את ההסכם שעליו הן חתומות - הסכם אשר על בסיסו נעשתה חלוקת השלל של כל בעלי התפקידים בהסתדרות הציונית - והכל במטרה למנוע ממועמדה הנבחר של העבודה לקבל את התפקיד הנכסף.
גם בפעם הזאת העז בית המשפט להתערב, והשופט גרוסקופף קבע שוב את גבולות האפשר ובלשונו כתב: "המקרה שלפניי הוא מקרה חריג וחמור של הפרת הסכם." בפסק דין מרשים ומנומק כדבעי הוכיח שוב השופט כי לדאבון לבם של הפוליטיקאים, עדיין יש שופטים בירושלים.
שופטי אמת, שופטים עצמאיים, שופטים אובייקטיביים שאינם עובדים אצל הפוליטיקאים ומוכיחים בפסיקתם שיש דין ויש דיין ולא הכל מותר. השופט אף חייב את המפלגות הפוליטיות לשלם 100 אלף שקל הוצאות משפט. את הכסף משלמים העם היהודי מתרומותיו ואזרחי ישראל במסיהם.
השאלה המטרידה היא כמה זמן ייוותר מצב זה על כנו ומתי יגיע הרגע שבו השופטים יוכרעו אפיים ארצה והפוליטיקה תכבוש גם את המשלט החשוב ביותר בהגנה על הדמוקרטיה הישראלית, משלט המשמש מחסום אחרון המונע מהמדינה שלנו להפוך הפקר. כפי שזה נראה, זו רק שאלה של זמן.
הכותב הוא חבר כנסת ושר לשעבר במפלגת העבודה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם