העלה האחרון על העץ
(המלצה חמה לראש השנה של הנוצרים, דיסק של קדוש צרוד שנותן כבוד לכנסיית הבדידות)
וזה היה בערב ראש השנה וכולם התחילו לשיר
בבוקר אני עזבתי עם צ'רלי ללאס וגאס
ולא חשבתי לחזור, היו לי רק מעט דברים
מאתיים דולר וכל התקליטים שלי בשקית נייר חומה.."
("New Year Eve")
כמה ימים לפני ראש השנה האזרחית נכנסתי לחנות ועשיתי משהו שמעט מאוד אנשים עדיין עושים: רכשתי דיסק. אני בטוח שאנשים שראו אותי מסתובב באבן גבירול עם השקית ראו עלי שאני בנאדם מיוחד: לא צורב, לא מוריד, אלא ממש רוכש דיסק ומשלם עליו. מה לא בסדר איתו?
תוך כדי האזנה לדיסק החדש של טום וויטס "AS BAD AS ME" שקניתי לי ואחר כך גם לכמה חברים טובים לראש השנה האזרחית, חשתי את אותה הרגשת סיפוק מיוחדת במינה שיש לגבר בגילי שעדיין מוצא לעצמו מתנה שווה.
גם אחרי שעזבתי את הוויסקי ואת הברים, הם נשארו לי בתודעה כמו הזמר הצרוד הזה, שמלווה אותי בשירי עצב ובדידות על גבול הטירוף מאז תחילת שנות השמונים, ולמרות שחיכינו לתקליט החדש הזה שלו שבע שנים, היה כדאי לחכות לאלבום עם קונספט, כמו פעם, עם זמר שהוא טרובדור והקדוש של כל השיכורים והמפסידים, שיחד עם אשתו,
קראתי כמעט את כל הביקורות האמריקאיות המשבחות, והתפלאתי שבשום מקום לא עלו על זה שהשיר הטוב ביותר באלבום הזה, שאין בו שיר אחד שאינו מרטיט אותך "The last leaf" מבוסס על סיפור קצר של או הנרי הישן והטוב, "העלה האחרון", שבו נאמר לילדה גוססת שהיא תמות רק אחרי שהעלה האחרון ינשור מהעץ, אבל הוא לא נושר אלא נדבק בסוף הטוב אל הטיח שבקיר ומחיה את הילדה:
"אני העלה האחרון על העץ, על הסתיו כבר בא הקץ
אבל הם לא יקחו אותי, אני העלה האחרון על העץ
רוחות הסתיו נשבו, כל העלים כבר נשרו
אבל אני עוד שם, אחרי שהם לא נשארו..."
("The Last Leaf")
השיר הזה יכול להיות תעודת הזהות של וויטס. העלה שנאחז בענף הגבוה שלו וממציא את עצמו בכל פעם מחדש. שבע שנים אחרי התקליט האחרון שלו הוא שוב חוגג את הקרנבל המיוחד רק לו, כשמסביבו נושרים כל כך הרבה עלים כל כך משעממים, והרדיו מוצף בכל כך הרבה שירים גרועים וקאברים שקוברים גם שירים טובים.
בדיסק החדש שלו הוא מציג את הזמר החדש והמנוכר, כאשר הכאב האישי של היחיד כמעט לא זוכה לדובר, והעולם רוחש באי נחת חברתית. אף על פי שבהפגנות "לכבוש את וול סטריט" בניו יורק שומעים ברמקולים ענקיים את רדיוהד "Taliking at the same time" שלו, עם מוזיקה קורט ויילית הנמהלת עם קולות ההמונים, היה יכול להיות ההמנון הנכון של כל התקהלות מחאה עממית:
"תמצא לך ג'וב, תשמור על הכסף שלך, תקשיב לג'ין
כולם יודעים שמטריות עולות יותר מגשם.
וכל החדשות רעות, האם יש חדשות מסוג אחר?
טוב, זה זמן מתוק לכמה אנשים ולכמה זה קשה
וכולם מדברים בבת אחת".
משנת 1973, כשוויטס הופיע לראשונה כחימום של פרנק זאפה ולהקת אמהות ההמצאה שלו, ושר רוקנרול שהוא יותר גרשווין מאשר אלביס, עם גיטרה במקום פסנתר, ועם קול של אחד שיש לו חצץ בפה, הוא חוזר כל פעם לספר, כמו כל משורר וטרובדור מסור, את אותו הסיפור בכל השירים שלו.
וכמו אחד שמכיר היטב את כל ההיסטוריה של הפופ, הוא משתמש בידע הזה כדי ליצור שוב ושוב את הדמויות ההיברידיות שלו, ולספר את הסיפור שלהן בסאונד שנשמע כמו קרקס של איש אחד, ובמילים הנכונות לתאר סביבה שאולי נוחה למישהו אחד אבל מייאשת למישהו אחר.
כמו שאמר בראיון לרגל יציאת הדיסק לעיתונאית סשה פראן ג'ונס ב"ניו יורקר": "רעש של הליקופטר זה דבר איום ונורא עד שאתה טובע ואז ההליקופטר הצרחני שבא להציל אותך נשמע כמו מוזיקה שמימית".
ובענווה הראויה, סיפור אישי. כשהייתי צעיר מאוד והראיתי לנתן אלתרמן את שירי הילדים הראשונים שלי, שאלתי אותו אם זה בסדר שכתבתי שירים עצובים, והוא הביט בי בעיני הקוניאק הפעורות שלו ואמר: "גם לילדים עצובים מגיע שירים"...
ואולי זה מה שכל כך נוגע ללבי, וללבם של כל מאמיני כנסיית הבדידות, שנעצבים בעיקר בחגים וממגוון זיופי האושר האנושי, שהנה יש מישהו ששר גם לנו שירים אמיתיים, וכמו בכל אמנות אמיתית הוא תמיד מצליח לקחת דכדוך קיומי ולהפוך אותו לשירים מחזקים ולפעמים אפילו מצחיקים, כמו בשיר הנושא "AS BAD AS ME" שלוקח לדעתי ריב שגרתי של זוג אוהבים והופך אותו לשירה שמציעה פיוס ונחמה:
את זבוב בבירה שלי, את מפתח שנגנב
את מכתב מישו על קיר האמבטיה
את אם המנזר שלובשת רק חזייה
את רעה כמוני.
זה לא טוב, את אומרת לי.
אבל זה מספיק טוב בשבילי".
כל השירים המתורגמים הם מתוך האלבום החדש "AS ME AS BAD" של טום וויטס, 2011
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם