2011, שנת האזרחים
זו הייתה השנה שבה הכל עלה על השולחן: מעמד הביניים, הדרת נשים ושאלת הדמוקרטיה הפכו להיות חלק מחיינו, ולא רק ענייני ביטחון
במהלך השנה שחלפה אחזה בעולם טלטלה בשוק החופשי והחזירה אותו אל השפיות ואל האחריות לגורל האזרחים; כמו כן, המלחמה בעיראק הסתיימה ו"האביב הערבי" פרץ. כל אחד מהמהלכים האלה טומן בחובו סכנות ופחדים, ואולי תוך שנה או עשור הכל יתהפך מחדש, אבל אירועים אלו מתרחשים בצד הנכון של ההיסטוריה.
הסיפור הישראלי חד ומובהק יותר. זוהי השנה שבה עסקו החברה וקברניטי המדינה בשלושה עניינים שבמרכזם הליבה האזרחית: המחאה החברתית, הדרת נשים מטעמים דתיים ועתיד הדמוקרטיה הישראלית. נכון, כל השנה דיברו וממשיכים לדבר על הגרעין האיראני, אבל האירוע הביטחוני האזורי החשוב יותר היה דווקא מהלך אזרחי: החזרת גלעד שליט. מעבר לכך היו דמות החברה והמשטר וערכיהם בלבו של השיח הציבורי יותר מאשר בכל שנה קודם לכן.
המחאה החברתית לא נכשלה. מי שציפה לשינוי מיידי של סדרי המשטר - התאכזב. אבל תנועת האוהלים שסחפה את כל פינות הארץ יצרה ותמשיך ליצור גלי הדף בעוצמות שונות ובטווחים משתנים, ושום פוליטיקאי לא יוכל להתעלם ממנה.
בתוך גלי ההדף האלה נחלש כוחם של כמעט כל אריות השוק החופשי. הם מתבקשים מעתה להיות צנועים יותר, והמדינה מתבקשת לא לברוח מזירות מנגנוני הכלכלה, מהפערים החברתיים וממצוקת מעמד הביניים.
מהות החברה האזרחית
סוגיית הדרת הנשים חוללה מהפכה. אחרי שנים רבות של שתיקה והתבטלות מול ההשתלטות הדתית על מה שהקיצוניים מכנים "יהדות", הצליח הציבור החילוני לבטא עמדה ברורה בשאלת שוויון ערך האדם ומעמד האישה בחברה המודרנית. בעניין הזה התנאים נוחים מאוד, תנאים של קונצנזוס. אבל אולי יהיה בהם גם כדי לזעזע מעט את הציבור החרדי המתעצם ולקרב אותו ולו בצעד קטן אל המאה ה-21.
המאבק על דמות הדמוקרטיה ועצמאות המשפט קשה יותר. הוא אינו מתרחש בתנאי קונצנזוס, ובלבול רב שורר לגביו. גל החוקים החדש מדאיג, אבל אני מעז לומר בכל זאת שמשהו טוב קרה: הנושא עלה
על השולחן, השאלות העקרוניות על דמות המשטר נחשפות, המנהיגות הפוליטית והאינטלקטואלית של כל הצדדים נדרשת לנקוט עמדה.
נוח מאוד לסכם שנה על פי המלחמה שהתרחשה בה, על פי העימות העונתי, על פי מאזן האימה בינינו לבין שכן מדרום, מצפון או ממזרח. כאשר העימות עומד במרכז האירועים ובמרכז השיח, מתלכד סביבו קונצנזוס מדומה, קונצנזוס של הישרדות והתכנסות אל המשותף.
המחיר הוא שהסוגיות הלא-הישרדותיות המגלמות את מהות החברה האזרחית אינן נעלמות, אלא מחכות לשעת כושר. שנת 2011 הייתה שנת כושר כזו, והלוואי שלא תהיה אפיזודה חולפת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם