עולם חדש נפיץ
לא משנה כיצד תסתיים השנה הזאת, סוף העולם כנראה לא יהיה חלק ממנה. מה שכן יגיע לסופו הוא העולם כפי שאנו מכירים אותו
שנת 2011 הייתה שנת מעבר. שנה בה החלו תהליכים גיאו-פוליטיים וכלכליים נרחבים שכעת נותר להמתין ולראות כיצד יתפתחו. אביב העמים הערבי עשוי היה לעודד - אילו היה מתחולל תחת פיקוח בינלאומי צמוד.
אולם החולשה חסרת התקדים של המשטר האמריקאי מותירה את האזור כולו חשוף לשינויים פנימיים רדיקליים במדינות מפתח, מבלי יכולת לנבא את תוצאותיהם. מצרים, עיראק, לוב וסוריה - כולן צפויות להחליף משטרים במהלך השנה הקרובה, ובכפוף לתוצאות ההתרחשויות הפוליטיות הפנימיות במדינות הללו, צפויה להצטייר מפה אסטרטגית חדשה במזרח התיכון כולו.
מעבר להשפעות רחבות ההיקף על האינטרסים הישראלים, ודאי שחוסר יציבות אזורי עלול להוביל להתלקחות אלימה שתערער את היציבות המסוימת שקנה העולם בשנים האחרונות ותובילו אל סף תהום שתחתיתה אינו גלוי לאיש.
המשבר הכלכלי החריף באירופה, לצד התערערות כמה מהמשטרים הבולטים בתוכה, הופך אותה לא רק לפגיעה יותר, אלא גם לפתח מסוכן עבור גורמים קיצוניים ביבשת, אשר כזכור היוותה את הקרקע עליה צמחו העימותים האלימים ביותר בתולדות האנושות.
העובדה שאירופה שטופה בגל לאומני רחב ושנאת זרים - בעיקר מוסלמים-דוחקת את הישות השבירה, שאך לפני עשור נדמתה כמעצמה העולמית הכלכלית החדשה, אל שוליים מאוד מסוכנים, ובקצב מסחרר, קצב שעלול למצוא את נקודת השיא שלו בשנה הבאה.
חוסר היציבות הפנימי ברוסיה, שנדמה כזוחל, אך כרגע נראה מתקדם בקצב מהיר מהצפוי; אי השקיפות והבהירות לגבי האינטרסים הסיניים הגלובליים; עלייתה של
לצד חילופי המשטר בקוריאה הצפונית - אולי המדינה הבלתי צפויה ביותר על פני הגלובוס - מעמידים את כל חצי הכדור הזה על סף התלקחות והידרדרות שתוצאותיה עלולות להוביל לעימותים רחבי היקף, אפשר אפילו בסדר גודל שלא ידענו מאז מלחמת העולם השנייה.
שנת הבחירות בארצות הברית מתאפיינת בחולשה כללית של הנשיא המכהן ברק אובמה, לצד היעדר אלטרנטיבה ראויה מהצד הרפובליקני - דבר שמבטיח, ככל הנראה, ארבע שנים נוספות בבית הלבן לנשיא האמריקאי החלש וההססן ביותר מבחינה בינלאומית מאז ג'ימי קרטר.
אין טובים להדגים את חולשתו של אובמה מהזובורים התקופתיים שעושה לו אחד, בנימין נתניהו - ראש ממשלה של מדינה שכל קיומה תלוי בחסד האמריקאי. שנת הבחירות הזאת תבטיח אמריקה חלושה ובלתי מעורבת אפילו יותר מזו הנוכחית.
באשר לישראל, אף היא צפויה להיכנס לסחרור פוליטי של היערכות לבחירות - אם לא יושג בה האיזון בין גורמי הקיצון המנהלים כרגע את השיח המקומי, בין קבוצות הלחץ הפוליטיות הרואות רק את האינטרסים הצרים שלהן ובין היעדרו של חוש אחריות לאומי-קולקטיבי.
אם ראש הממשלה ימשיך לנקוט בפסיביות העיקשת שלו מבית ומחוץ, ויעמיד על סדר היום שלו רק את השאלה הפופוליסטית של תקיפה באיראן או הימנעות ממנה, עלולה ישראל למצוא עצמה בסוף השנה הזאת במצב האסטרטגי החמור ביותר בו נמצאה מאז ערב מלחמת קדש ונגררת לעימות צבאי אזורי שתוצאותיו כלל אינן ודאיות לה.
התהליכים הפנימיים בישראל, שבאו לידי ביטוי במחאה החברתית הגדולה מהקיץ שעבר, ולצדם מהומות על רקע מאבק דתיחילוני מתחדש, מוכיחים כי שאלות היסוד של דמותה של המדינה, כמו גם גורלה, מגיעים לנקודות הרתיחה שלהם ולצומתי ההכרעה שלהם והפזיזות הרבה בה נוהגים ישראלים רבים מדי בעת האחרונה, עלולה לדחוק את ישראל לנקודות אל-חזור.
לא משנה כיצד תסתיים השנה הזאת, סוף העולם קרוב לוודאי לא יהיה חלק ממנה. מה שכן יגיע לסופו הוא העולם כפי שאנו מכירים אותו. ואיך שהדברים נדמים עכשיו, העולם שיבוא תחתיו צפוי להיות רע יותר, מורכב בהרבה, נפיץ במיוחד ונדמה שגם אלים פי כמה. מבקשים סיבות לאופטימיות? הנה אחת: מחר בבוקר תזרח השמש. וגם בבוקר שאחריה. ואז יהיו כבר 1/365 משנת 2012 מאחורינו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם