מי זה באב אל-וואד

פטירתה של יפה ירקוני מסמלת גם את מותה של תקופה. הצעירים כבר לא ישמעו אותה יותר, וכנראה שלא לנצח יזכרו את שמותינו

אברהם תירוש | 4/1/2012 5:00 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
פעם, לפני הרבה שנים, הייתה משודרת ברדיו בשבת בצהריים, בגל היחיד ששידר אז, התוכנית "כבקשתך" לשירים עבריים. הרייטינג היה עצום. הרחובות נראו לפעמים כמו בעוצר שהטילו הבריטים כמה שנים קודם לכן. קולם של כל כוכבי התקופה - שושנה דמארי, שמשון בר-נוי, ישראל יצחקי, הרבה מאוד יפה ירקוני, ואחרים - בקעו מן החלונות. את פניהם הכרנו רק מתמונות. איש לא חלם עדיין על טלוויזיה.

אבל מה יעשו ילדים דתיים שבבתיהם לא פתחו רדיו בשבת? יחמקו מביתם, ייצמדו לחלון של אחד משכניהם ויתענגו על "עגלה עם סוסה" של יפה ירקוני; שיר תמים ופשוט, בעצם שיר ילדים, שהיה לשלאגר גדול בתקופה שתום ופשטות היו מסמליה של המדינה שזה עתה קמה. תראו מה זה, שתי עבירות במכה אחת: גם האזנה לרדיו בשבת וגם האזנה לשירת נשים, לא עלינו. היום זה לא היה עובר.

אישית, כבר אז העדפתי את קולה החם והמלטף, אפילו הצרוד-משהו, של יפה על פני הקול המתכתי, החותך והחזק של "יריבתה" שושנה דמארי. לימים, כשפרצה הטלוויזיה לחיינו, גם סגנון ההגשה המתון והאלגנטי של ירקוני היה עדיף בעיניי על זה הדרמטי ורב המחוות של דמארי, מה שגרם לעתים ל"אי-הבנות" בביתנו. רעייתי, בת מוצאה של דמארי, העדיפה אותה.

מכל מקום, השיר של יפה ירקוני שתפס את המבוגרים ואת הילדים כאחד בשנותיה הראשונות של המדינה היה "באב אל-וואד" של חיים גורי, שנכתב בימי מלחמת העצמאות והיה ללהיט. המילים, שחלקן לא היה אפילו מובן לנו, וקולה של יפה הרטיטו לבבות והציפו עיניים בדמעות.
האח הגדול

אני, כבן עשר במלחמה ההיא, ורבים מחבריי לא כל כך הבנו מי הוא הבאב אל-וואד הזה שמתבקש לזכור לנצח את שמות הנופלים "בדרך אל העיר"; עד שמדריך בבני עקיבא הקדיש פעולה לקרבות בדרך לירושלים ושילב בה גם הסבר על השיר ועל המקום, שרק כעבור כמה שנים נקבע שמו הרשמי "שער הגיא". מאוחר יותר גם טיילנו שם.

אותו מדריך אמר אז (בערך) כי בזכות השיר ייחרת השם הזה, באב אל-וואד, בלב האומה לעד, ולא חשוב מה יהיה השם העברי הרשמי שיינתן לפתח הוואדי המוביל לירושלים )היו מחלוקות בקשר לכך (. המשפט "לנצח זכור נא את שמותינו" שבשיר, אמר המדריך, יתקיים גם בשם המקום שלנצח ייזכר. עוד הוכחה שנבואה היא מקצוע מסוכן.

אני בטוח שגם היום ילדים וצעירים המקשיבים לשיר בימי הזיכרון והעצמאות - אם הם מקשיבים - תוהים בינם לבינם מיהו לעזאזל הבאב אל-וואד הזה. אולם איני בטוח גם שאם יאמרו להם "שער הגיא", הם יידעו

היכן זה.
ואני מסופק גם כמה מהם יידעו מי היא יפה ירקוני שנפטרה השבוע, וכמה מהם יכולים בכלל להאזין לשיריה ולאהוב אותם, להוציא אולי שירי ילדים. עם כל חדשנותה בשנות ה-50, כששרה "שירים סלוניים" במקצבים מודרניים יותר משירי התקופה ההיא, ברור שאינה העדפתם המוזיקלית, בלשון המעטה.

מעבר להסתלקותה של אושיית תרבות, פטירתה של יפה ירקוני היא גם מותה הסופי של תקופה תרבותית וזמרתית הגוססת זה שנים. זו דרכו של עולם - טעמים, אופנות וערכים משתנים, וחדשים, לרוב ירודים מהם וחקייניים, באים במקומם.

כמה סמלי: ביום ראשון, יום פטירתה, התחרתה איתה על הפריים-טיים בטלוויזיה תוכנית הפתיחה של "האח הגדול" 2012. תרבות הריאליטי העכשווית, שעיקרה מציצנות ותככנות והעמדת פנים, מול התרבות הערכית יותר שייצגה את שנות התום והפשטות וההזדהות של פעם. ואין לי ספק מי ניצח במאבק על הרייטינג.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

אברהם תירוש

צילום: דעות

יליד תל-אביב, למד בישיבת "מרכז הרב" ואוניברסיטת תל-אביב, לשעבר חבר קיבוץ סעד. נשא בתפקידים בכירים ב"מעריב" מאז 1967, חתן פרס סוקולוב לעיתונות ב-1983 וקיבל אות מפעל חיים 2010 מטעם ארגון "בני ברית". עורך הקובץ "הציונות הדתית והמדינה". מרצה לתקשורת באוניברסיטת בר אילן

לכל הטורים של אברהם תירוש

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים