זמר נוגה
מותה של יפה ירקוני הוא עוד אבן על מצבתה של אחת היצירות החשובות בתרבות שלנו: הזמר הישראלי, זיכרון של עולם שהולך ונעלם
בתחום השירה עמדו בראש כמה נשים גדולות, ויפה הייתה אחת מהן. הכל מדברים על כך שהיא עמדה בצלה של שושנה דמארי, אבל אם שושנה הייתה אכן מלכה, גדולה מהחיים, יפה הייתה הזמרת שבאה מתוך החיים.
מותה של ירקוני הוא עוד אבן על מצבתה של אחת היצירות החשובות של התרבות הישראלית: הזמר. במהלך שנות ה-70 החל הזמר להיעלם, ואת מקומו תפסה "המוזיקה". היום "מוזיקה" פירושה העולם המגוון של הרוק והפופ והמוזיקה העממית והמסחרית. מוצרט ובאך נדחקו לפינה הקרויה "מוזיקה קלאסית".
בטקס קבורתה של יפה ירקוני עלה חיים גורי וקרא את שירו "באב אל וואד". הקהל הצטרף אליו. זה לא היה ערב מוקלט של שירה בציבור הממלא את שעות הלילה בערוצי הטלוויזיה, אלא התפרצות ספונטנית של התרבות הנעלמה, תרבות הזמר, מן המקום שבו היא נמצאת: לא בתקליטים הישנים, בדיסקים ובכל מרחבי האינטרנט, אלא במחסני הזיכרון הקולקטיבי של דור שלם, שצעיריו כבר מתגאים בנכדים ופה ושם גם בנינים.
תמיד בצוותא
אחד ממאפייני תרבות הזמר הזו הוא שניתן לשיר אותה בכל מקום ובכל מצב, ללא זמר וללא כלי ליווי, אבל תמיד בצוותא; מעין קפסולת זיכרון של עולם שנעלם. מי שראה בזמר תרבות שוליים או תרבות עממית, חייב להבין שתרבות הזמר הייתה לבה של ארץ ישראל הישנה.
היא בוודאי מאפיינת תרבות פנאי שאין בה טלוויזיה מרובת ערוצים, והיא בנויה בעיקר על מפגשים. מקרה דוגמה המייצג את תרבות הזמר היה המלחין דוד זהבי, שנדד מדי יום בין היישובים השונים אחרי העבודה במטע או בפרדס ולימד את אנשי המקום את השיר החדש שכתב.
זו כמובן אינה רשימת נוסטלגיה. המוזיקה שהחליפה את הזמר היא יקום תרבותי עשיר ומגוון ובחלקו איכותי. מי שיחקור את המוזיקה הישראלית יגלה בוודאי ששורשיה הם בזמר הישראלי, אף על פי שהופעתה מבטאת מרד והתנערות.
עם זאת, יש כמה יסודות בזמר הישראלי שגם אם
אין להתגעגע אליהם, הם חסרים ביורשת שלו, "המוזיקה". הזמר נועד לשירת רבים; הטקסטים היו מוקפדים ועם זאת שווים לכל נפש; הזמר הסולן או הלהקה נתמכו בכלי נגינה - אבל היוו את לב השיר; וכן, אני מתגעגע לשירים שיש בהם מלודיה שקטה, גם על חשבון הקצב, ואיני היחיד.
וכמו בכל דבר, הקדחנו את התבשיל עם הכינוי "זמרת המלחמות". שוב חוזרות המלחמות להיות התכלית שלכבודה כותבים שירים, בעוד יפה ירקוני ידעה שלמלחמות יוצאים כדי לשיר. דווקא בערוב ימיה יצאה מארון המלחמות וביקשה להיות זמרת השלום, אבל זה היה מאוחר מדי. איש לא רצה לשמוע, וחלק ממספידיה היום שתו את דמה לפני כמה שנים כשנתפסה באמירה )אומללה ומיותרת בניסוחה( על הכיבוש. אנחנו נזכור לה את שירי תש"ח, שלא היו בהם שעטת ניצחון ואגדות גבורה מזויפות, אלא עצב עמוק על הגורל היהודי והישראלי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם