אוהדי בית"ר, קחו דוגמה מכחילה
למשחק העלייה של בית"ר מול שמשון ב-92' הוא עלה עם רגל גמורה ומורדמת. במחצית הדוקטור דחף מחט ארוכה עם חומר שיכול להרדים סוס בלגי. וממש בסיום הוא הציל את בית"ר מספיגת שער שהיה משאיר אותה בארצית
נאמר את זה אחרת, בהשאלה היסטורית. ניקולה בואלו, המשורר הצרפתי בן המאה ה-17 הוזמן פעם לפטרונו, המלך לואי ה-14, שביקש את חוות דעתו על שירים שכתב. בואלו איש הגון וישר, קרא את השירים וחש כמי שעומד בין הפטיש לסדן. השירים היו חרא בלבן אבל מלך זה מלך.
לבסוף חיווה דעתו: "שום דבר אינו בלתי אפשרי עבורך הוד מלכותו. הוד מלכותו גמר בלבו לכתוב שירה גרועה, והצליח". ובהתאמה: שום דבר אינו בלתי אפשרי עבור יובל נעים. יובל נעים גמר בלבו להעמיד קבוצה גרועה, והצליח.
אין עוד מאמן בישראל שהיה שורד כישלון דומה וזוכה לכזה שקט תעשייתי מצד התקשורת. תירוציו השחוקים על הסגל החלש הנתון בידיו והעובדה שהיה המאמן היחיד שהסכים להגיע, הם בגדר התבכיינות חסרת חן משום שמר נעים ידע לאן הוא מגיע, ועם כל הכבוד, הסגל של בית"ר אינו הגרוע בליגה. למעט משחקים בודדים, בית"ר ירושלים לא נראית קבוצה מאומנת. לא נראית קבוצה. אין דרך, אין שיטה מקצועית, ואין אפילו כושר גופני הראוי לליגת העל (רק השבוע החלו בבית"ר באימוני אחה"צ).
מחזור אחר מחזור אני מביט מיואש במשחק התקפה עקר ומקרי. שלושה שחקנים כבויים משוטטים בחוד במרחק עצום מקישור מבולבל ועל הקווים מאמן על סף התמוטטות עצבים, שאחרי כל החמצה מזנק על הדשא כמו דולפין בהתקף אפילפסיה. תוסיפו לזה את התבטאויותיו של נעים בנוגע לחומר השחקנים הנחות לטעמו ותקבלו חבורת שחקנים בפאניקה שעושה במכנסיים לפני שריקת הפתיחה.
אז ראשית, רצוי שנעים יירגע. ההיסטריה, הצרחות, והזובור הפומבי מקרינים על שחקניו הצעירים. שילמד מגילי לנדאו שיעור באצילות תחת אש. האם נעים יכול לחלץ את העגלה מהבוץ? מסופקני. בניגוד לקולגות, אין לי חשק להשתתף בנשף הלעג והבוז לשחקני בית"ר הצעירים, להפיל עליהם את התיק יהיה מעשה לא הגון ונבזי. מצד שני, לפטור אותם מאחריות, אי אפשר.
אחד הרגעים המכוננים באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 היה הדרמה במרתון לנשים. שמה של המנצחת (כמדומני סמואלסון) נשכח ונותר חקוק בכרוניקות ובזיכרונם האנאלי של עכברי טריוויה. אולם כל מי שצפה בסיום המרתון זוכר דבר אחד, את השוייצרית גבריאלה אנדרסן שייס מדדה את הקילומטרים האחרונים.
אנדרסן נראתה כמו שכיב מרע, ראשה התנדנד באופן מוזר, גוררת רגל ימנית מכווצת, מקרטעת כמו ברווז שקיים יחסי יין עם קרנף. הצוות הרפואי הפציר שתפסיק, אך היא לא נכנעה וחצתה את קו הסיום בזכות לב, נשמה וגאווה.
ספורטאי יכול להסתדר ללא כישרון גדול אבל בלי לב ונכונות להקריב דם, יזע ודמעות, הוא לא ספורטאי. לצערי, סרט המלחמה של בית"ר התחיל כמו פרק בטלטביז, לא כמו לב אמיץ. אם לרדת ליגה אז לרדת בראש מורם אחרי מאבק הרואי. קחו לדוגמה את אהוד כחילה. על המגרש לכחילה לא כדורגל גדול, אפילו לא כדורגל בינוני. אבל לב היה לו, גדול כמו משאבת דלק של סמי טריילר.
למשחק האחרון של עונת 92', משחק העלייה של בית"ר מהליגה השנייה מול שמשון, כחילה עלה עם רגל גמורה ומורדמת. במחצית הד"ר דחף לו מחט ארוכה עם חומר שיכול להרדים סוס בלגי
הדברים נכונים גם עבור האוהדים, לא אלו שלקחו על עצמם משימה מטופשת ומופרכת להזיק לקבוצה, אלא, לרבים וטובים שאיבדו את התשוקה והלהט לטובת ייאוש ואפטיות. נא להתעורר. האור בקצה המנהרה היא הרכבת שמגיעה מהצד השני.
וזו גם קריאה אחרונה לנוסע איציק קורנפיין. דומה שכבר לפני שנתיים היה עליך להוביל את הקבוצה להליכי פירוק במטרה לשחרר אותה מגאידמק. היו אז מספיק נקודות להישאר בליגה והזדמנות נאותה לכונן מבין השברים יסודות בריאים. אבל מחלב שנשפך והחמיץ, אפשר במקרה הטוב לעשות יוגורט.
נכון להיום, איציק קורנפיין הוא השכפ"ץ של פוצ'מוי גאידמק. אוהביו אומרים שרק בזכות עקשנותו יש קבוצה. מקטרגיו מציינים את החוזה השמן שלו. הוויכוח עקר כי למציאות מהלכים משלה. כפי שהדברים נראים כעת, בלי כסף לחיזוק, סגל מבוהל ומאמן שכוסס את המרפק, בית"ר מתרסקת לליגה הלאומית. לכן, מן הטעם של היגיון פשוט על קורנפיין להתפטר בכדי לאלץ את גאידמק להכניס את הקבוצה להליך פירוק בבית משפט. ירידה לצורך עלייה, גאולה דרך הביבים.
כמה שעות לאחר סיום כתיבת טור הבכורה שלי נודע לי על העונש. בעצם ימי מלחמת ההישרדות של בית"ר מחליט בית הדין לשמש כתליין. שיתוף פעולה לא קדוש בין גורמים בקהל הבית"רי המבקשים להזיק בכוונת מכוון לדיינים המלומדים של בית הדין.
העובדה שנהמות דומות הושמעו בזמנו כלפי אבוקסיס ומנגד כלפי שמעון גרשון מצד אוהדי הפועל, נשכחה משום מה. בית הדין יכול היה לפסוק אחרת, לנסות לצאת מתפקיד התליין, אבל יצרו גבר עליו. בית הדין חיסל את בית"ר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם