בין פייגלין לפיילין
התהליך שעובר על המפלגה הרפובליקנית דומה במהותו לתהליך בליכוד. בשני המקרים מנסים גורמים קיצוניים לחדור לתוך המפלגה ולהכתיב סדר יום אחר
האם באמת יש דמיון בין הרפובליקנים לליכוד? בואו לדבר על זה בדף הפייסבוק שלנו
אלמנט משותף נוסף הוא שלאחרונה מוצאות עצמן שתי המפלגות, כל אחת במדינתה היא, במאבק פנימי על אופיין, זהותן ועתידן. שתיהן מתמודדות עם חדירתם והתחזקותם של כוחות חדשים וקיצוניים המאיימים על הסטטוס-קוו ומנסים למשוך את שתי המפלגות ימינה, הרחק מהמרכז, במטרה להשפיע על הנעשה במדינה. ההתפתחויות הללו מסוכנות הן למפלגות והן למדינות הנ"ל.
המאבק הפנימי בליכוד אינו מתאפיין רק בהתפקדותם של תומכי משה פייגלין לשורות הליכוד. ראשי מפלגת השלטון הישראלית הצליחו עד עתה לדחוק בהצלחה את חברי "מנהיגות יהודית" ההזויים מחוץ לרשימת הליכוד לכנסת האחרונה, אך המתמודד העקשן כבר הודיע שינסה שוב להיבחר לראשות המפלגה בבחירות שתערכנה בסוף החודש.
הקרב שניהלו אנשי נתניהו מול פייגלין נתפס בעיני הציבור כמאבק לגיטימי משום שבנימין נתניהו הוצג כבחירה השפויה של הליכוד המסורתי ואילו פייגלין תואר, ובצדק, כקיצוני המנסה להידחף למסיבה שאליה לא הוזמן.
עקב כך, הסכנה המשמעותית יותר לעתידו של הליכוד מגיעה דווקא מכיוונם של חבר כנסת שהם לכאורה מתונים יותר. זאב אלקין, יריב לוין, דני דנון ואחרים, מוסיפים לקדם חוקים אנטי- דמוקרטים בעליל, בעוד בכירי המפלגה ובראשם נתניהו לא מרימים קול צעקה, לא מוקיעים מתוכם את הקיצוניים ובמקום זאת נותנים יד לפגיעה בדמוקרטיה הישראלית ובערכי המפלגה שאליה הם שייכים.
יש לקוות שהתסיסה שעורר הניסיון הבוטה לשנות את הרכב החברים בוועדה לבחירת שופטים השבוע הייתה סממן ראשון לכך שמישהו בליכוד החל סוף סוף להפנים את גודל הבעיה.
התהליך שעובר על המפלגה הרפובליקנית דומה במהותו לתהליך בליכוד. אחד הכוחות העולים המשמעותיים במפלגה הוא הזרם הנתמך על ידי חברי תנועת "מסיבת התה". תנועה זו הוקמה אחרי בחירות 2008 והדמות המפורסמת ביותר המזוהה עמה היא מושלת אלסקה לשעבר שרה פיילין.
תנועה זו הינה שמרנית קיצונית ומטרתה להעמיק את הזהות הדתית של החברה האמריקאית תוך שהיא תוקפת מטרות ליברליות שונות בזו אחר זו, החל מהמדיניות הכלכלית האמריקאית, דרך בית המשפט ועד לרשתות התקשורת האמריקאיות.
המפלגה הרפובליקנית אינה בשלטון כרגע ולכן אין ביכולתה לחוקק חוקים פוגעניים כפי שמתרחש בימים אלה בישראל, אולם עניין זה עשוי להשתנות בעתיד הקרוב.
הקרב הצמוד השבוע באיווה והמשך תהליך הפריימריז יכריעו לאן מועדות פניה של המפלגה בעתיד הקרוב. בחודשים הקרובים נגלה אם יבחרו נציגי המפלגה במיט רומני המתון המייצג את הבוחרים המסורתיים מן המרכז או שיעדיפו מועמד מהימין ויבחרו באחד מחביבי תנועת "מסיבת התה" ריק סנטורום, רון פול או ניוט גינגריץ'.
השאלה שראשי המפלגה הרפובליקנית צריכים לשאול עצמם זהה לשאלה שבנימין נתניהו, גדעון סער, יובל שטייניץ ובכירי ליכוד נוספים מתמודדים עמה והיא - איזו מפלגה הם רוצים להנהיג בעתיד?
אין ספק שהרוב המוחלט של המצביעים המסורתיים של שתי מפלגות אלה מאמין בערכים דמוקרטיים שעל בסיסם הוקמו ישראל וארה"ב. אם ברצונם של הרפובליקנים והליכודניקים לשמור על מקומם ההיסטורי והרלוונטי, הרי שראשיהם יהיו חייבים לנהוג באחריות ולעמוד על המשמר לפני שיגנבו להם את המפלגה מתחת לאף. אם ייכשלו, ההפסד יהיה גם של הדמוקרטיה האמריקאית וגם הישראלית. את המחיר נשלם כולנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם