האידיאולוגיה: למצוא חן
יאיר לפיד הוא אדם שהביא את אסכולת אכילת העוגה והשארתה שלמה לידי אמנות. אין מדובר במר מיינסטרים אלא בפחדנות פוליטית
אם נניח לרגע בצד את ההיבט הסנסציוני שבסיפור, את הקוריוז ואת האקשן התקשורתי, אפשר שאנו ניצבים בפני רגע היסטורי בדברי ימי הפוליטיקה הישראלית: רגע שבו אדם ללא דעות פוליטיות ייכנס לכנסת. כי אם להסתמך על כתיבתו של לפיד לאורך השנים, עולה ממנה דבר אחד בלבד: חוסר רצון מוחלט להתחייב לאמירה. היעדר מושלם של אומץ לב ציבורי, ובחירה מודעת )אובססיבית ממש ( להלך תמיד בין הטיפות, להימנע מעימות, מסכסוך ומכל אמירה שנויה במחלוקת. לא בדיוק החומרים מהם עשוי ראש ממשלה, אה?
יאיר לפיד - לכל הפחות, הפרסונה העיתונאית "יאיר לפיד" - הוא אדם שהביא את אסכולת אכילת העוגה והשארתה שלמה לידי אמנות. אין מדובר במר מיינסטרים ובאבא קונצנזוס. מדובר בפחדנות פוליטית, ברצון כפייתי לשאת חן שמאחוריו מסתתרת אידיאולוגיה שסכומה אפס. ברור לכל שאפילו בשדה הפוליטי הישראלי הצבוע, המזוגזג והשרלטני - יש גרעין של אמת, נבט אחד של עמדה מצפונית ואידיאולוגית שאי אפשר בלעדיה.
תאהבו אותן או תשנאו אותן, עמדותיהם הפוליטיות של מרבית אישי הציבור שלנו ידועות לציבור. לא במקרה של לפיד. יכול להיות שבמהלך החודשים הקרובים יחצה את הארץ לאורכה ולרוחבה, יתראיין לכלי התקשורת, יפרוס משנה סדורה וברורה ויסתכן כפי שלא הסתכן
מעולם בעימות עם חלקים בציבוריות הישראלית. יכול להיות שיגלה עוז להתייצב מול ציבורים ישראליים שעד כה עסק רק בנשיאת חן בעיניהם. יכול להיות. אבל קשה להאמין שיאיר לפיד יצליח להפוך את עורו, להתנער מחוצנו וללכת נגד כל האינסטינקטים שהובילו אותו לנקודה בה הוא נמצא.
שיטה מנצחת לא מחליפים; והשיטה הזאת - של הימנעות מכל אמירה - לקחה את יאיר לפיד רחוק מאוד בחיים. האירוניה הגדולה, כמובן, היא שלפיד הוא ההפך המוחלט מאביו. שר המשפטים לשעבר, טומי לפיד ז"ל, היה אדם ברור, בוטה לרוב, שפיו ולבו שווים וגלויים מאוד. אדם ששילם מחירים אישיים וציבוריים כבדים על הדחף שלו לזעוק את האמת שלו בראש חוצות.
אם לפיד הבן יאמץ חמישה אחוזים מדרכי אביו, אפשר שהקריירה הפוליטית שלו תהיה מצליחה לא פחות משל אביו האהוב, ואולי יותר. אבל כמו שזה נראה עכשיו, יאיר לפיד עומד להיות הפיקציה הראשונה שמכניסה מפלגה שלמה לכנסת. אדם שנושא אחריו ערך אחד בלבד - "יאיר לפיד", ערך שהמילה הנרדפת שלו בעברית היא "מאמי". לא ברור לאיזו דמות זקוקה ישראל בשעה קשה זו, אבל מאמי אינה האחת. לא בעת הזו.
אפשר שעל רקע הוואקום המנהיגותי המזעזע שבו מצויה ישראל; על רקע הדלות הפרסונלית והבינוניות שפושה כמעט בכל חלק של הממשל ושל בית המחוקקים בישראל, יאיר לפיד עשוי להזדהר בעיני הציבור כשינוי מרענן, אולי אפילו כבשורה. אם יש בשורה אחת שהוא מביא עמו, במקרה שייבחר לכנסת, היא שבישראל של ימינו הייאוש והשבר גדולים כל כך עד שיש ישראלים רבים שמעדיפים אדם ללא תכונות בכנסת, על פני האנשים הרבים שתכונותיהם הגרועות ידועות לכל.
הנה כי כן: הגענו לעת בזמן הישראלי שבה השום דבר הוא התכלית החדשה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם