100 מתחת לאפס: מסע לקוטב הדרומי
מאה שנה לאחר התחרות ההירואית של רואלד אמונדסן ורוברט פלקון סקוט, ממשיכים מדענים ומטיילים נועזים לפקוד את הקוטב הדרומי. הטייל דנדן בולוטין והחוקרת הגר לנדסמן חולקים חוויות מהביקור בסוף העולם
ב-17 בינואר 1912, מותש ממסע רגלי של כמעט 1,500 ק"מ שאילץ אותו וארבעה מאנשי צוותו לטפס על רכסי הרים, להתמודד עם הרמות הגבוהות (3,000 מטר) בלב מישור לבן ואינסופי, כולו שיממון בוהק הגורם לעיוורון שלגים, גילה ראש משלחת בריטית ששוגרה כדי לכבוש את הקוטב ולנכס גם אותו לאימפריה שבה השמש לא שקעה מעולם, ש-34 ימים לפניו כבר הייתה שם משלחת אחרת, גם היא בת חמישה אנשים. הם היו מאומנים היטב, השתמשו במגלשי קרח, נעזרו במזחלות כלבים, מצוידים בשלושה טונות של מזון ותכננו לפרטי פרטים את כל שלבי המבצע שלהם.
רק אז הם יצאו למסע של 1,300 ק"מ שנמשך חודשיים, רק כדי להגיע לאותה נקודה, לשהות בה שלושה ימים ושני לילות בלבד - ולחזור מיד, ובשלום, על עקבותיהם. הם השאירו מאחור אוהל סיירים ריק, דגל נורבגי ופיסת נייר, שעליה הופיעו שמותיהם ונשאה את התאריך: 14 בדצמבר 1911.
רוברט פלקון סקוט, שהיה אז בן 44, נצר למשפחת ימאים אמידה שאיבדה את הונה לאחר שניהלה מפעל ליצור וויסקי שהוקם בזכות מענק כספי נדיב על השתתפות אביו וסבו במלחמות נגד נפוליאון, ראה ממרחק את יריעות האוהל המתבדרות ברוח. הוא נאלץ להודות, כך כתב ביומן המסע שהותיר אחריו, כי יהיה עליו להסתפק רק במקום השני, בתום אחד המרוצים התחרותיים האישיים הצמודים ביותר שידעה האנושות לגילוי אזורים חדשים בכדור בארץ, מרוץ שנועד להשגת מטרה נעלה באמת אך גם כדי לקנות תהילת עולם.
הנורבגי רואלד אמונדסן, אז בן 40, הוא זה שהוכתר בסופו של דבר לאדם הראשון בעולם שכף רגלו הוצבה בקוטב הדרומי. גם הוא היה בנה של משפחת ימאים. אמו רצתה בכלל שיהיה רופא, אלא שהוא חלם ללכת בעקבות בן ארצו וגיבור נעוריו, חוקר חוג הקוטב הצפוני המהולל פריטיוף ננסן. במובנים
בחודש שעבר, תחת שמים כחולים ובהירים כבדולח, בקור של 40 מעלות מתחת לאפס, הגיע ראש ממשלת נורבגיה כיום, ינס סטולטנברג, יחד עם עוד 16 הרפתקנים, מדענים וצוות טלוויזיה, לקוטב הדרומי (בטיסה) כדי לציין מאה שנה להישגו של אמונדסן. סטולטנברג לא שכח גם להזכיר את סקוט, שקפא למוות בקור הקוטבי, עם כל ארבעת חברי צוותו, בעת שעשו את כל הדרך חזרה. גופותיהם הקפואות התגלו כעבור 11 חודשים בתוך אוהלו של רופא הצוות, בידי משלחת הצלה. "סקוט ואנשיו ייזכרו לעולם בזכות אומץ הלב, הגבורה, הדבקות במטרה והמופת שהפגינו, כדי להגיע למקום הכי לא ידידותי שקיים על פני הגלובוס", אמר ראש הממשלה הנורבגי מול המצלמות.
בכיסו של סקוט נמצא פתק שכתב ב-12 במארס 1912 ושבו הסביר את מצבו. כן התגלה יומנו ומכתבים אישיים. במקום הוקם גלעד שעשוי משלג וקרח. גם אחד מחברי משלחת ההצלה שילם בחייו וגופתו לא נמצאה עד היום. במקום המשוער שבו קפא למוות הוצב צלב ועליו נחרטו המלים: "במקום הזה מצא מותו ג'נטלמן אמיץ, קפטן ל.אי.ג'י אואטס, במארס 1912, בשובו חזרה מהקוטב צעד אל מותו בסופת שלגים, בניסיון נואש ונועז להציל את חבריו שכותרו בקשיים גדולים".
נורבגיה ייחסה להישג של אמונדסן משמעות שחרגה מעצם הצבת דגלה בקוטב הדרומי, שכן המשלחת שבראשותו הגיעה לשם שש שנים בלבד לאחר שהמדינה הכריזה על עצמאותה ונפרדה מהאיחוד עם שבדיה. אמונדסן ואנשיו הפכו לסמל לאומי.
סקוט, ששילם את המחיר הכבד ביותר על התחרות שניהל, נכנס להיסטוריה לא רק בזכות סיפור הגבורה שלו, ששימש השראה לספרים ולסרטים, אלא גם מפני שמסעו לקוטב, שהסתיים בכישלון - המיוחס עד היום ליהירותו, לעקשנותו, לתכנון לקוי, שימוש בסוסי פוני כבהמות משא במקום בכלבים, במלאי מזון לא מספק, שחלקו התקלקל (וגרם למותם של בעלי החיים) ואימון מוקדם לא מספק - הניב לא מעט תגליות וממצאים מדעיים חשובים, הרבה יותר מאלו שהיו מנת חלקו של אמונדסן.
סקוט הביא ממסעו הראשון ליבשת אנטארקטיקה (1904) דוגמאות גיאולוגיות, נתונים מטאורולוגיים ומגנטיים וממצאים הקשורים בחקר הקרחונים. בקיצור, הרבה מאד מדע.
ב-17 בינואר, כשהבריטים יציינו את גדולתו של סקוט, הם ישובו ויציינו כי מבחינתם אמונדסן השיג את יתרונו במידה לא קטנה של ערמומיות. אמונדסן, מומחה בגלישה על הקרח שלמד הרבה מניסיונם של האסקימוסים, התכוון בכלל להגיע לקוטב הצפוני. בעודו סוגר פרטים אחרונים כדי לזכות בפרס שהובטח לו על כיבוש הקוטב הצפוני, נודע לו כי שני אמריקנים, רוברט פירי ומתיו האנסן, בנפרד, הקדימו אותו.
אמונדסן, שידע על תוכניתו של סקוט, שנהגתה על ידי החברה הגיאוגרפית המלכותית הבריטית, היה אובד עצות. הוא החליט שתוכניתו טובה לכל קוטב, לא רק הצפוני. מבלי להודיע למממנים, גם לא לאנשי צוותו ואפילו לא לננסן, שהעמיד לרשותו את ספינתו המפורסמת "פראם", הוא המשיך בתוכנית. הוא השיט את הספינה לכיוון איי מדירה, ואז סובב את ההגה לכיוון הקוטב הדרומי. סקוט, שהפליג עם משלחתו ביוני 1910, קיבל בעצירת הביניים באוסטרליה מברק מאמונדסן: "מבקש רשות להודיע לך, שאני כבר בדרך לאנטארקטיקה". הבריטים לא שוכחים זאת עד היום וטוענים שלא היה זה "משחק הוגן".
הרבה מאוד השתנה מאז ההתמודדות ההיא בזירת המרוץ הקרה ביותר בעולם. בקוטב הדרומי נבנתה תחנת מחקר אמריקאית, הנושאת את שמותיהם של אמונדסן וסקוט. היא הוקמה, פורקה, נבנתה מחדש, הורחבה ושודרגה מספר פעמים ב-50 השנים האחרונות. מ-1957, שבה החלה לפעול על בסיס קבוע, ועד היום שהו בה 1,327 חוקרים.
האמריקנים רכשו את התחנה מידי הבריטים תמורת 1 ליש"ט, מכיוון שהאחרונים העריכו שיהיה קשה מדי לפרקה. התחנה, ששטחה הבנוי כ-7,500 מ"ר, ממוקמת במרומי רמה גבוהה המתנשאת מעל מישורי הקרח, 835 מטר מעל פני הים. במתקניה מתאכסנים 50 איש בחורף ועד 200 בקיץ.
גם חוקרת מישראל הייתה שם, ואפילו פעמיים - ד"ר הגר לנדסמן, אם לשניים, בוגרת הטכניון ומדענית במכון ויצמן. "הייתי אמורה לצאת לקוטב גם השנה, אבל חל עיכוב וכנראה אצא לתחנה רק בשנה הבאה", סיפרה ל"המגזין". "אני די מתגעגעת למקום הזה. בכל פעם, כחלק מצוות של אוניברסיטת ויסקונסין, עשיתי בקוטב כמה שבועות. יש לי על כך תעודת הוקרה מהקונגרס האמריקני, גם מדלייה. יש גם חותמת בדרכון".
לנדסמן מזכירה עד כמה התנאים בקוטב הדרומי קשים: "אנשים רבים חושבים שבקוטב הדרומי יש פינגווינים - וזו טעות. אין כלום. יש רק מדענים במעילים אדומים. למשך רוב השנה, מאמצע פברואר ועד תחילת אוקטובר, התחנה סגורה ומסוגרת ואין טיסות אליה. התקשורת היחידה היא באמצעות האינטרנט אבל לא במשך כל שעות היממה, אלא רק כדי מחציתה. יש תקשורת חירום, אבל חברות הלוויינים, שהן מסחריות, לא מציבות את הקוטב הדרומי בראש מעייניהן".
גם כיום ההגעה לקוטב היא מבצע לא פשוט. ד"ר לנדסמן טסה מארה"ב בטיסה מסחרית לקרייסטצ'רץ' בניו זילנד, וקיבלה שם את הציוד הנדרש לשהות בקוטב. למחרת המריאה במטוס צבאי למחנה מקמורדו בחוף יבשת אנטארקטיקה ובהמשך שוב במטוס צבאי מיושן לתחנת המחקר.
לנדסמן מגלה ספקנות לגבי קיומו של הטקס בקוטב הדרומי ב-17 בינואר , לציון מאה שנה להגעתו של סקוט. "מזג האוויר עלול להיות לא ידידותי", היא מעידה. "זה כבר סוף הקיץ שם ויהיה קשה לקיים חגיגה כמו שנערכה לציון מאה לאמונדסן".
גם הטייל דנדן בולוטין, שמתעתד לצאת בסוף החודש ליבשת אנטארקטיקה בפעם החמישית, כבר מוכן לתלאות הדרך. "בקוטב עצמו אין למעשה שום דבר מעניין במיוחד, לא בעלי חיים, לא צמחייה - כלום", הוא מספר על יבשת הקרח הענקית - גדולה פי 1.5 מארה"ב. "כדי להגיע לקוטב עצמו יש צורך בלא מעט אישורים מוקדמים ולשבת בתחנת המחקר כמה חודשים. אין לשם טיולים מאורגנים. הטיולים מתמקדים באזורים שמסביב לקוטב, ושם יש הרבה מאוד מה לראות: נופים עוצרי נשימה, תופעות טבע שאין בשום מקום אחר על פני הגלובוס, בעלי חיים. אבל מאזור הטיולים ועד לקוטב עצמו משתרע מדבר צחיח. כיום כבר אסור להכניס לשם כלבים ולכן אין מזחלות כלבים כמו אלו שאמונדסן השתמש בהן".
אמנה בינלאומית, שישראל אינה חתומה עליה, מטילה הגבלות שונות על הבאים לאזור הקוטב. "אמריקאי אחד שהגיע ביאכטה שלו ועם כלב לאזור הקוטב, למרות האיסור, נשלח לכלא", סיפר בולוטין. אחת הסיבות לאיסור להשתמש בכלבים היא ההערכה שהם עלולים להפיץ מחלות שידביקו את כלבי הים.
"בזכות המחקרים שנעשים בקוטב בעשרות השנים האחרונות נתגלה החור באוזון", מדגיש בולוטין. "נחקרת האטמוספרה המקיפה את כדור הארץ, תופעות מזג אוויר שונות, מחקרים בגיאולוגיה, גיאופיזיקה, אסטרונומיה, ביו-רפואה. גם על תנועת הקרחונים ותופעת הזוהר הדרומי. רוב עבודות המחקר נעשות בששת חודשי הקיץ הדרומי )שהוא עתה בעיצומו (, כיוון שבחורף, כשיש חשיכה מסביב, הטמפרטורה יכולה לרדת לערכים מאד קיצוניים, עד למינוס 82.8 מעלות".
במשך השנים ייצרו המסעות לקוטב הדרומי לא מעט סיפורי הרפתקאות, חלקם הירואיים וחלקם ביזאריים. בין האירועים המוזרים נמנה סיפורו של הרפתקן בריטי, ארנסט שאקלטון, שהצטרף למסעו של סקוט, הראשון מבין שניים שזה ערך ליבשת הקוטב. היחסים ביניהם הידרדרו ושאקלטון נשלח הביתה - רשמית משום שחלה בצפדינה, אבל למעשה משום שסקוט קינא בפופולריות שלו.
שאקלטון ניסה להגיע לקוטב עוד ב-1909 והיה עליו לעבור מרחק של 2700 ק"מ מנקודת היציאה. גם הוא השתמש בסוסי פוני שלא הסתגלו לתנאים ונותר למשלחתו רק לאכול את בשרם. אבל אנשיו הותשו, מנות המזון הקצובות שלהם הידלדלו, הרעב גבר עליהם ואז החליט שלא לסכן את חיי אנשיו, כשהוא מרוחק רק 156 ק"מ מהקוטב עצמו. הוא פנה לאחור, נעץ את הדגל הבריטי בקרח, הצטלם עם שלושה מאנשיו למסע ואחר כך סיפר: "אשתי תעדיף חמור חי בבית על פני אריה מת" - משפט שנכנס להיסטוריה ואף זיכה את שאקלטון בתואר אבירות.
"ב-2010 החליטה מזקקת שיכר לשגר משלחת מטעמה לקוטב כדי לאתר ארגזי וויסקי משובח ששאקלטון השאיר באזור כשהחליט להסתובב", מספר בולוטין. "למרבה ההפתעה נמצאו חמישה קרטונים ובהם בקבוקי וויסקי ועוד שניים שהכילו קוניאק ברנדי. מטרת המבצע היה לברר מהו המתכון הסודי שעל פיו יוצר הוויסקי בתחילת המאה - מכיוון שפרטיו אבדו".
יבשת אנטארקטיקה, שהקוטב הדרומי הוא מרכזה, מושכת אליה היום גם אלפי תיירים מדי שנה. הם משלמים הרבה מאד כסף (עד 13 אלף דולר ליחיד עבור מסע בן 12 יום) כדי לראות נופים וגם להתקרב לפינגווינים. אלא שלקוטב עצמו רובם לא מגיעים.
בניגוד לסקוט ואמונדסן, שמסעותיהם לקוטב נמשכו שלוש שנים, היום ההגעה לתחתית העולם נמשכת ימים אחדים בלבד, בזכות מערכות תקשורת מתקדמות וכלי ניווט מתוחכמים. התקשורת נעשית באמצעות טלפון לווייני וכוללת כמובן דואר אלקטרוני. המפות המפורטות, שנוצרו באמצעות צילומי לווין, לא היו כמובן בידי חוקרי הקוטב הנועזים ההם לפני מאה שנים. כיום מגיעים ליבשת הקרח הדרומית על גבי שוברות קרח משוכללות ולקוטב עצמובמסוקים. את ה"טרקים" משאירים למקומות אחרים.
אבל יש עדיין הרפתקנים מעטים. למשל הלן סקלטון, אשת טלוויזיה בריטית בת 28, שפתחה בשבוע שעבר מסע בן 750 ק"מ אל הקוטב כשהיא חוצה את יבשת אנטארקטיקה על גבי אופני שלג. היא גם תשתמש מעת לעת במגלשיים ובגלשן סקי במטרה לגייס תרומות לקרן צדקה. אם תצליח, תהיה הראשונה אי פעם שרכבה לקוטב על אופניים. סקלטון תדווש 14 שעות ביום. יש לה גם מזחלת שאותה תגרור ובה מזון וציוד במשקל של 82 ק"ג. ניסיונה הקודם במבצע הרפתקאות היה מסע חתירה בקאיאק יחיד לאורך נהר האמזונס.
קודם לכן היה הבריטי אלן לוק, בן 31, לעיוור הראשון שערך מסע רגלי לקוטב (900 ק"מ). הוא החל אותו ב-22 בנובמבר וסיים ב-5 בינואר בקור של מינוס 35 מעלות. מטרתו הייתה לגייס 15 אלף ליש"ט לקרן למען העיוורים ולמכון לאילוף כלבי נחיה בסן פרנסיסקו.
אולם, המטרה העיקרית של המסעות לקוטב היא מדעית. בתחילת ינואר הודיעו חוקרים ימיים מאוניברסיטת אוקספורד כי גילו בקרקעית אוקיאנוס הקרח שליד חופי אנטארקטיקה עולם טבע קסום שלא היה ידוע על קיומו עד היום. בעומקים של 4 ק"מ, בסביבה חשוכה ועשירה בגופרית, נתגלו עמודים געשיים דמויי גייזרים, שחום המים לידם הגיע ל-382 מעלות. התגלו יצורים ימיים משונים כמו תמנון בעל סנפירים הדומה לכריש, צדפות, כוכבי ים, אלמוגים ודגים שלא נראו קודם.
הגילויים האלו מסבירים מדוע טיילים כמו בולוטין חוזרים לקוטב הדרומי פעם אחר פעם. "במעמקים מתגלים כל הזמן דברים חדשים. יש שם למשל אגם קפוא, שהתכסה במעטה קרח לפני 125 מיליון שנה. אבל מתחתיו קיים עולם חי שלם, לא קפוא - והוא מרתק אליו כיום חוקרים רבים", הוא מסכם. "אין משהו שישווה על פני הגלובוס למקום הזה בכל מה שנוגע לעוצמת הטבע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם