אם חוק האזרחות היה נפסל - הייתה זו רעידת אדמה
שינוי אחד בהרכב בג"ץ, וחוק האזרחות לא היה עובר. הפעם ניצלנו, אבל יש לרסן את האקטיביזם השיפוטי כדי למנוע התאבדות לאומית
אין שום סיבה למסיבה. משום שארבעה שופטים מכובדים, ובראשם הנשיאה, צעדו אל עבר המסלול המסוכן ההוא. לדידם, שיח הזכויות, במתכונת שאין לה אח ורע בעולם, צריך לגבור על זכותם של היהודים למדינת לאום. זה לא מה שהם טענו בהחלטות שלהם. זאת התוצאה.
מאחורי הקלעים הייתה דרמה, בחודשים האחרונים, בשבועות האחרונים, ואפילו אתמול. שום דבר לא היה סגור. היו שופטים שדעתם הייתה ידועה מראש. הם היו בהרכב הקודם, שדן בעתירה זהה, ודעתם נותרה כפי שהייתה.
בסיבוב הקודם אלה היו הנשיא דאז אהרן ברק מול המשנה לנשיא, מישאל חשין. עכשיו אלה היו הנשיאה דורית ביניש מול המשנה אליעזר ריבלין והמחליף המיועד אשר גרוניס. יעבור זמן רב עד שייחשף ברבים מה קרה שם מאחורי הקלעים. השמועות כבר מתרוצצות. מאבקים, לחצים, ניסיונות שכנוע. וצריך לומר לזכות השופטים שהם עוסקים בדיני נפשות. הפעם זו הייתה נפשה של מדינת ישראל.
אל נא נטעה. זה גם לא היה "ימין" מול "שמאל". חנן מלצר, בוגר מפלגת העבודה, כתב פסק דין מרשים בעד החוק. אדמונד לוי, המזוהה כאיש ימין, כתב פסק דין מרשים התומך בפסילת החוק.
המאבקים והלחצים וההתחבטות היו לשם שמים. גם מי שחשש שביטול החוק היה גורם לפסיקה שדגל אדום מעליה, ואולי אפילו שחור, צריך להודות שהשופטים עסקו בקודש הקודשים. זה היה הדיון הנוקב ביותר בתולדות בית המשפט. ההכרעה נפלה על חודו של קול. זה אומר משהו על החשיבות
בכנסת הייתה תמיכה גדולה בחוק, גם של קדימה וגם של מפלגת העבודה. זה לא היה עוד חוק מתוצרת ימין. זה היה חוק של שרי העבודה וקדימה, בממשלה הקודמת. זה היה חוק שחיים רמון היה מגדולי תומכיו. והנה, מול הרוב המכריע בכנסת, יש הכרעה על חודו של קול אח בבג"ץ. שינוי של שופט אחד בהרכב, כפי שבעצם קרה במהלך הדיון בעתירה - והתוצאה הייתה שונה. זה מצב בלתי סביר. המשבר נמנע הפעם. הוא יגיע בפעמים הבאות.
החוק בא למנוע מצב של הגירה פלסטינית וערבית לישראל, בתירוץ של "איחוד משפחות". לא היה צורך בחוק כזה, כאשר התופעה הייתה שולית. כאשר החלה התופעה להתגבר, יחד עם האינתיפאדה, וכאשר מי שזכו לתעודות זהות כחולות ניצלו אותן לצורך פיגועים - התעורר הצורך בחוק.
יש הרבה נימוקים בעד ונגד החוק. הם מופיעים באלפי עמודים, הן של שתי הכרעות בג"ץ והן בעשרות פרסומים אקדמיים. אבל נדמה שדווקא השופט אשר גרוניס סיכם במשפט אחד ומכריע את ההצדקה לחוק: "אין דוגמה של מדינה אחת שהתירה כניסה של אלפי נתיני אויב לשטחה למטרה כלשהי בשעת מלחמה או בזמן מאבק מזוין. על אחת כמה וכמה שלא נמצאה דוגמה לפיה בית משפט מדינתי חייב להתיר כניסה של אלפי נתיני אויב לשטחה שלה".
הסיפור לא תם ולא נשלם. עוד נכונו לו עלילות. במשרד המשפטים עוסקים עכשיו בניסוח הצעת חוק חדשה. שוב יגיע העניין לבג"ץ, ושוב יהיה דיון. ואין זה ברור כלל ועיקר מה תהיה התוצאה. המשבר נמנע הפעם. ניצלנו. אך הוא יצוץ ויגרום נזקים אדירים לשלטון החוק, להפרדת הרשויות ולבג"ץ.
משהו יסודי חייב להשתנות ביחסי הרשויות, כדי למנוע את המשבר הבא. יש צורך לרסן את האקטיביזם, כדי למנוע התאבדות לאומית. השופט גרוניס רמז לכך. הכנסת חייבת להרים את הכפפה. לא כדי לפגוע בשלטון החוק. להפך. כדי להציל אותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם