זה צריך להטריד
בכל פעם שפרשת הטרדות מסעירה את המדינה כולם מתעניינים במבצע העבירה. ומה עם המוטרדת, אתם שואלים? לרוב לא אכפת
של אריאל שרון, שאמר בתוכנית "הכל דיבורים" שאם ההטרדה של ר', שעובדת במשרד ראש הממשלה, היא האייטם המרכזי, אז מצב המדינה לא רע.
הוא התכוון לכך שאם בזה מתעסקים, סימן שהבעיות החשובות נפתרו, או אולי סיפור הטרדת ר' הוא בעיה שולית לגמרי שמסמלת, כשמתעסקים בה, את המדד למצבה המצוין של המדינה?
עוד הוא אמר שלבו עם ראש הלשכה נתן אשל, כי יש לו ילדים ונכדים, וזה מביש, מטבע הדברים, לעמוד ככה מול האומה, ואם מדובר בעלילת שווא, מאבקי כוח או אינטריגות בלשכת ראש הממשלה, כדאי שהדברים יתבררו מהר ככל האפשר.
במילה אחת לא התייחס יצחקי ל-ר'. אותה ר' שנבדקת אפשרות שהוטרדה במשך כל השנה האחרונה. הוא לא היחיד שלא הזכיר אותה. באותה תוכנית רדיו הוזכרו ורואיינו גורמים בכירים, כיום ובעבר, בלשכות ראש הממשלה, שהתייחסו בדבריהם לנציב שירות המדינה, ליועץ המשפטי לממשלה, למזכיר הממשלה ולראש מערך ההסברה הלאומי. רעייתו של ראש הממשלה הוזכרה גם היא בהקשר של האנשים שהם "המחנה שלה" או אם תרצו "חביביה" בתוך הלשכה.
ומי לא הוזכרה לדעתכם? נכון. ר'. אף אחד גם לא דיבר בשמה, התעניין איך היא מרגישה, או מי היא, או אולי אם גם לה יש ילדים ובן זוג, האם סיפרה בבית? יש לה עם מי לחלוק את הפחדים שלה? ואולי היא אישה צעירה, אז איך היא מתמודדת? עם מי היא מדברת? ולמה פחדה, אם אכן הדברים נכונים, להגיש תלונה? מה הרתיע אותה?
השבוע, לפני שפורסם סיפור ההטרדה לכאורה בלשכת ראש הממשלה, יצא מעריב בשתי כותרות ראשיות על שני אישומים בגין פגיעות מיניות בחיל הים. אחד מהם הוא אישום באונס שהתרחש ביחידת העלית שייטת 13, כשבזמן כוננות חדירה שאליה הוקפץ איש מילואים ובעל משפחה הוא כלא בחדר חיילת בדרגת רב טוראי שמשרתת בבסיס.
הוא נאשם שאנס אותה באלימות, היא בכתה, צעקה, זחלה על הרצפה, נאבקה, התחננה תוך שהיא מסבירה בבכי שהיא לא נוטלת גלולות. אחרי האונס הוא הזהיר אותה שלא תגיד מילה, כי לה יש חבר ולו יש אישה וילדים. ארבעה ימים קודם נחשפה במעריב פרשת הטרדה מינית בחיילת בספינת טילים בשייטת 3. ובעמוד הראשון של העיתון בכותרת התחתונה מצולמת צעירה ערבייה מחייכת, שהשתחררה השבוע מחדר השירותים בבית שבו אביה כלא אותה והתעלל בה פיזית ונפשית משך 11 שנים.
וזה כנראה 20 אחוז בלבד מיבול הפגיעות המיניות שהתרחשו השבוע ושקיבלו כותרות בגלל הסטטוס ההיררכי הגבוה של התוקפים. שאר 80 האחוז לא מדווחים, כך בסטטיסטיקה
רוב הפגיעות המיניות מתרחשות ביומיום במסדרון הצר בין המטבח לסלון וחדר השינה, בפריפריות רחוקות, במשרדים אפורים וחסרי ייחוד מול נשים שלא מוצאות טעם לפתוח את הפה, כי הן מבינות, בלי ללכת לאוניברסיטה או לקרוא את הסטטיסטיקות של מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, שלמדינה, כמו שאמר בהפוכה אביגדור יצחקי, יש בעיות דחופות יותר לפתור.
ואם מדברים על פתרון בעיות דחופות שמעלות כל כך את רמת האדרנלין שמוצא לעצמו פורקן, האם אפשר לקשור בין המקרה של חיים רמון שדחף לשון לפיה של חיילת דקה לפני שנכנס לישיבה דחופה בקבינט הביטחוני, לבין איש המילואים הנשוי ובעל המשפחה בשייטת 13 שנאשם כי אנס אותה באלימות אכזרית את החיילת ערב יציאת היחידה היוקרתית למשט מול התרעות חדירה לחופי ישראל.
אם תשאלו את התיאורטיקנית האמריקאית קתרין מקינון, היא תסביר שניצול מיני הוא שיטה מכוננת להכפפת נשים ודיכוין מעמדות כוח והשפעה ששמורות לגברים. האונס והפגיעה המינית, כותבת מקינון, הם הניצחון, צורת הפגנת בעלות של גברים חזקים על חלשים מהם, גם מול נשים וגם מול אויבים. לא מדובר פה בתאוות מין, היא מדגישה, מדובר בהכנעת החלש ואזהרה כלפי כל החלשים בסביבה.
אלה שנאנסות הן סימן אזהרה למה שיכול לקרות לאחרות. 40 אלף פגיעות מיניות מדווחות בשנה. כאמור, לפי הערכות מדובר ב-20 אחוז מכלל הפגיעות המיניות.
"הבושה והאשמה של נשים הן כל כך גדולות", אומרת מיכל רוזין, שעומדת בראש מרכזי הסיוע, "עד שרוב הנשים בוחרות, כל אחת מסיבותיה, לא לדווח".
חייבים להבין שגם כשהקורבן נמצאת בעמדה בכירה והיא מקצוענית, מנוסה, חכמה ורהוטה, הסיטואציה הזאת מחזירה אותה מיידית למקום ילדי או נערי של בלבול, מבוכה, אובדן ביטחון ואימה. למה? כי הסביבה כולה משדרת לה שדר חד משמעי שבמרכזו הטלת האחריות והאשמה עליה.
עד היום התחמקה המדינה מלספק תשובה לנפגעי עבירות מין. היא הקימה אגף שיקום עבור נכי צה"ל, והיא מושיטה עזרה לנפגעי פעולות איבה. לנפגעות מין אין אגף ולא מרכז שמפצה אותן נפשית ופיזית.
ניקח למשל חיילת שנאנסה, שבגדיה נקרעו, אולי הרכיבה משקפיים שנשברו והיא נמצאת במצב טראומטי. לאן היא הולכת? מהן פעולותיה הראשוניות, מי קולט אותה בבית החולים? מי מדבר איתה, עורך לה בדיקות, מתשאל אותה? מי נותן לה ייעוץ משפטי, מטפל בה נפשית, קונה לה בגדים ומחזיר לה אלפיים שקל על המשקפיים שנשברו?
בבתי חולים ספורים בארץ הוקמו מרכזי טראומה, כדי שנאנסות שהן חבולות בנפשן לא יצטרכו לעבור בחדר מיון שם יכריזו עליהן ברמקול, אלא תגענה ישירות לחדר מיוחד, שבו ישנן פקידת קבלה ועובדת סוציאלית, בקרה רפואית ומשפטית, מצלמות ותרופות מתאימות. חדרים כאלה ישנם בבתי החולים וולפסון, פוריה, הדסה, בני ציון בחיפה, ובאחרונה הוקם בסיועה של ח?כ רחל אדטו חדר כזה בבית חולים סורוקה.
ח"כ זהבה גלאון משקיעה מאמצים רבים כדי שלנשים שעברו פגיעה קשה יהיה מענה מתאים בבתי חולים פסיכיאטריים, ושהפגיעה תוכר כתאונת עבודה. נשים שעברו אקט אלים, צפויות להגיב בהתקפים פסיכוטיים, חרדה קשה, פגיעה עצמית וניסיונות התאבדות.
150 אלף שקל עולה סדרת הכשרות לטיפול בנפגעי תקיפה מינית. למרות הסכום המגוחך משרד הבריאות מסרב לתקצב זאת. מרכזי הסיוע גייסו שני מיליון שקל כדי להקים מחלקה מיוחדת לפגיעות מיניות בת עשר מיטות באחד מבתי החולים.
המחלקה לא הוקמה בשל מחלוקת בין בית החולים למשרד הבריאות בקשר לתקצובה השוטף לאחר שלוש השנים הראשונות. מרכז אשפוז מתוכנן בעזרת איגוד מרכזי הסיוע בשיתוף עם חברי הכנסת שלי יחימוביץ' ואורלי לוי. גם לימור לבנת, גדעון סער, חיים אורון, נחמן שי, זבולון אורלב, עתניאל שנלר ובוז'י הרצוג פעלו לטובת הנפגעות והנפגעים מינית.
"בארץ יש היררכיה של פגיעות", אומרת רוזין, "מה שנותנים לחיילים נכי מלחמה לא נותנים לנשים שנפגעו. מבחינת משרד הבריאות ומשרד האוצר - שמנוהלים ברובם על ידי גברים - פגיעה מינית היא לא פגיעה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם