ההצגה חוזרת: שווים יותר, שווים פחות
מאהל התקווה פונה, הבימה נפתחה, התקשורת התעלמה והחלשים, שאין להם לאן ללכת, נדפקו. אבל האמת? שום דבר לא באמת השתנה
באולם הנשפים החדש, חמים ונעים, והתזמורת מנגנת לאוזני האורחים הנכבדים. בחוץ, הגשם שלא פוסק אינו מרתיע את ההמון שבינתיים התפשט אל הרחובות הסמוכים. כולם, נשים, זקנים וטף, צועדים, וזועקים לצדק ושוויון חברתי.
לא, זה אינו קטע ממחזה של מולייר או של שיקספיר או תיעוד היסטורי של המהפכה הצרפתית מהמאה ה-18. זוהי טרגדיה שמכתיבה החברה הישראלית. אבל מרבית הציבור והתקשורת, עדיין עיוורים למראה, וחירשים לקולותיהם של הזועקים אותה.
ביום ראשון האחרון, נחנך התיאטרון הלאומי של ישראל, "הבימה", לאחר חמש שנים של בנייה והשקעה שנאמדת בכ-100 מיליון שקלים. נראה ששר ההיסטוריה צוחק לנו הישר בפנים, וקובע כי בסוף, כל מחאה בשדרות רוטשילד, תבנה פנינת זכוכית.
שבוע קודם לכן, במהלך טקטי של שחקן שח-מט מנוסה, הורה ראש עיריית תל-אביב רון חולדאי, לפנות את מאהל שכונת התקווה. "הזרקורים יופנו אל השיפוץ החדש", חישב כמה מהלכים קדימה, כמו שרק טייס בדימוס יודע. וכך בחנוכת המשכן החדש נכנס חולדאי, רכוב באופניים ירוקים וכובע רחב לראשו, והכל נשכח. כאשר בחוץ, הפגינו עשרות פעילים חברתיים ותושבים משכונת התקווה, בגשם ובסערה. אזרחים, שפשוט אין להם לאן ללכת.
אך המחאה ביום ראשון מול "הבימה", אינה רק של תושבי תל-אביב. היא גם אינה הסיפור הידוע על מאבק בין עשירים לעניים. "פורום גוש הפריפריות", שהצעיד את המחאה, הוא למעשה הליבה שאוספת את שאריות התקווה, שעוד נותרו מההפגנות מהקיץ האחרון. הפגנות, שנשטפו כלא היו. ואילו חולדאי, הוא רק סימבול לאטימות וזחיחות הנפש של המנהיגות הישראלית.
כמו בכל מהפכה, נרקמת ברית בין מעמד הביניים לעניי העם, כנגד השלטון. אבל, בשולחן ההחלטות נפקד מקומה של החוליה החלשה בשרשרת החברתית - מעמד הביניים, שהיווה את המאסה במחאת האוהלים, נלחם לשינוי וצדק חברתי, אך גם הוא נאלץ להסתפק בפירורים
על מה כול המהומה של אנשי הפריפריה? הדרישה העיקרית היא תביעתם לדיור ציבורי. מדובר בקשישים, עולים, אמהות חד-הוריות ונכים, ללא יכולת כלכלית, שהמדינה אחראית להקציב להם דירות מושכרות, בעלות נמוכה מאוד. אף שהזכות לדיור ציבורי לאוכלוסייה בפריפריה החברתית והגיאוגרפית מעוגנת בחוק, בפועל, החוק אינו מיושם. מה עוד שרבים מהדיירים נזרקו מבתיהם שברשות עמידר, כפי שהתרחש בשכונות בתל-אביב, באר-שבע, רמלה ובשאר חלקי הארץ.
זה הזמן לשאול היכן השמאל הנאור והליברלי בישראל, שאמור להפגין למען זכויות אדם? היכן התקשורת הלוחמת השכם וערב, בהדרת נשים והדרת האתיופים, במקרה הזה? האם העיסוק בכוכבים נוצצים שנכנסים לפוליטיקה, ובהמלכת מלך ככל הגויים, חשובה יותר מהדרת אנשים מבתיהם?
כמה שנים לפני מותו טען בפניי סבי: "כשיהודים עלו לארץ, הם שכחו את השכל והלב שלהם בגולה". השבוע, כשהבטתי בעינינו העצומות לרווחה, לסבלם של האחרים, הבנתי את פשר המשפט.
ועוד נקודה אחת למחשבה: כלל חשוב במחזות אומר שאקדח שמופיע במערכה הראשונה חייב לירות במערכה השלישית. אין ספק, שהבועה תתפוצץ לנו בפנים. השאלה היא רק מתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם