הגיהנום השקט
רוב הצעירים שלוקחים על עצמם את משימת חייהם - ההורות, אינם כשירים לכך. אם זה קרה להורי התאומים, זה יכול לקרות לכל אחד
אחת לזמן מרימה סופרת אמיצה את ראשה או מרשה לעצמה בעלת בלוג נועזת להתוודות - האמהות, האבהות, גידול ילדים וכל מה שכרוך בכך הם קשים מנשוא, רגשית וגופנית-אבל, לרוב, העניין מוסכם על הכל כאחד מאותם דברים שעליהם מוטב לא להתוודות פן יגידו השכנים, פן יצביעו ההורים האחרים בפעוטון ובגן הילדים, פן הראי עצמו ייסדק כשתתייצב מולו האם המוכנה לומר בפה מלא: "אינני מסוגלת למלא את תפקידי. אינני כשירה לו. דבר לא הכין אותי לכך".
וכך , בשתיקה שגובלת בכניעה, נאבקים מאות אלפים רבים של "זוגות צעירים" באתגר העיקרי של חייהם, במשימה המורכבת, הקשה והמתסכלת ביותר שבה פגשו מיום שבאו לעולם, ואין למי להלין ואין מי שיהין להאזין ולהטות כתף מנחמת ולשתף אותם בעובדה המבישה - גם אצלנו זה ככה. למעשה, אצל כולם.
כל בוגר בית הספר התיכון בישראל קרא בוודאי את "לישון", יצירת המופת של הסופר הרוסי אנטון צ'כוב. זכור לכל סיפורה של הבייביסיטר הצעירה שהופקדה להשגיח על תינוק, אולם זה סירב לישון וביכר צווחות ויבבות קולניות לאורך כל הלילה.
בשיאו הדרמטי והטראגי של הסיפור שמה האומנת קץ לחייו של התינוק, לא בשל היותה רוצחת, לא בגלל רוע שקינן בה, אלא מפני שכשלה להתמודד עם העינוי הכרוך בהיעדר שינה, בעיניים טרוטות ובמחשבה שאינה יודעת מנוח, שכן רק פסקול אחד מתנגן לה בראש - בכי.
הטרגדיה הישראלית שהתרגשה אתמול על ראשי כל מי שגידל ילדים, קרתה קודם כל לצמד ההורים, שיואשמו קרוב לוודאי בהריגה. זכות החפות עומדת להם, אבל נקל לקבוע כבר כעת, בהיחשף העובדות שמותר לחשוף, כי אם זה קרה להם, זה יכול לקרות לכל אחד.
כך, בפשטות, בהיעדר הרציונליות הקרה המתבקשת במפגש עם זוועה כזאת - ורק מתוך הכרה בחדלונו של האדם, בהיעדר הכושר להתמודד עם הקושי העצום המלווה לגידול ילדים - צריך לדון את זוג הישראלים הצעירים האלה במידת הרחמים. לא ההבנה, לא הסליחה, לא הקבלה של המעשה שאפשר שביצעו, אבל במידה של רחמים.
מי מבין הקוראים שעמד מעל מיטת תינוק מצווח - במפגש ראשון
דבר אחד מוכרח להיות ברור: פגיעה בתינוקות בני כמה שבועות אינה אפשרות לגיטימית. היא מעשה נורא. פשע. פשע שאין עליו כפרה או מחילה בשום בית דין. אבל פשע שצריך לשפוט במידת הרחמים.
כמה אירונית היא מציאות החיים שלנו, בישראל ובכלל: נסו להעמיד דוכן בשוק, לנהוג במונית או לנהל את חשבונותיו של אדם ללא רישיון. תכף ומיד יתייצבו פקחים ופקידים ויעמדו על החוק. וכך צריך שיהיה. סדר מוכרח להיות.
אלא שאת המשימה המורכבת והחשובה ביותר שלוקח עליו אדם, גידול ילדים, הוא רשאי לקחת עליו בלי לקבל אישור ואסמכתה מאף אחד. די לה לנערה בת 18 שתיכנס להיריון כדי שתימצא מתאימה להיות הורה.
אלא שהרוב המוחץ של האנשים הצעירים שנוטלים על עצמם את המשימה הקרדינלית ביותר שייקח על עצמו אדם בחייו, אינם כשירים לכך. הם לא אומנו, לא תודרכו ולא הוכשרו לדבר. בדומה לחיילים ללא כל אימון, הם נשלחים אל שדה המערכה ובידיהם אחוזים אוצרות אנושיים, יצורים בני יומם.
אפשר שהחברה מכילה על עצמה נורמות דו-פרצופיות כאשר מדובר בהורות, בטיפול ובילדים. אחרי הכל, מדובר במלאכת קודש של ממש. ומי מסייע בידי האנשים הצעירים להתמודד איתה? מי סועד אותם בשתיים לפנות בוקר, כשהדבר היחיד שהתודעה מבקשת הוא שינה? אף אחד.
הם שם, לבדם, בחשכת הלילה, מתמודדים עם ההכרה כי כל הדימויים שמהם ינקו כוזבים ונפסדים, שהחלום האידילי של הורות מיתרגם בסופו של יום למעמסה שמעטים מסוגלים לצלוח אותה ללא צלקות ופצעים.
המוות של התאום ביד הוריו - אם אכן כך - אינו מקובל ואינו מתקבל על הדעת. אחרי הכל, הרוב המוחץ של ההורים אינם פוגעים בילדיהם. החברה יודעת לתקן את עצמה ולהעמיד לעצמה סייגים, גם ללא התערבות רשויות הרווחה.
הדבר שהחברה אינו יודעת להכיל, ועמו להתמודד, הוא העובדה שיש אנשים שמשימת ההורות גדולה מכפי מידותיהם, אנשים שכלואים בכלוב הבושה והאשמה על היותם "הורים מתקשים". הגיע הזמן להודות, בפה מלא, כי כולנו הורים מתקשים. וחלקנו זקוקים לעזרה. ולאלה שזקוקים לסיוע, יש לעשות הכל כדי להושיט אותו. על מנת שאסונות כאלה לא יישנו. ועד שעניין זה יוסדר, אנא מכם: מעט רחמים. על חייו של הילד שקופחו ועל חייהם של הוריו, שנחרבו באופן שאין לתאר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם