זיכרונות מסדאם

אדם אחד בלבד נהרג בישראל במלחמת המפרץ הראשונה, אבל קו פרשת המים סומן כבר שם: העורף הפך לחזית

עמוס גלבוע | 6/2/2012 4:58 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
בימים אלו, לפני 21 שנה, נפלו טילים ארוכי טווח על גוש דן ועל חיפה. זה היה במלחמת המפרץ הראשונה שבה הנהיגה ארצות הברית קואליציה בינלאומית נגד עיראק בהנהגתו של סדאם חוסיין. במקום להתעסק במחשכי העתיד, בואו נעיף לרגע מבט אל לקחי העבר של המלחמה הזאת, אף על פי שאצל היהודים, כך אומרים, העתיד ידוע ורק לגבי העבר מתווכחים.

לדעתי, המלחמה הזאת הייתה אירוע מזרח-תיכוני מכונן, קו פרשת מים שהשלכותיו ניכרות היטב בזמן הנוכחי. רק בעקבות מלחמה זאת החל מה שאנו קוראים "תהליך השלום": כונסה ועידת מדריד; נחתם הסכם השלום עם המלך חוסיין (שהיה מוכרח, בין השאר, לכפר על חטאו הגדול כשהצטרף לסדאם חוסיין); נחתמו הסכמי אוסלו עם ערפאת (שגם הוא היה צריך, בין השאר, לכפר על חטאי הצטרפותו לימין הצורר העיראקי); ונעשו הניסיונות הכושלים להסדר עם סוריה, שדווקא היא הצטרפה לצד האמריקאי המנצח.

במישור האסטרטגי, הזרעים לשינויים הגדולים במזרח התיכון נטמנו שם. השליט היחיד שחתר אז למנהיגות בעולם הערבי, סדאם חוסיין, הוכה. העולם הערבי לא רק נשאר ללא שום מנהיג, אלא גם נסללה הדרך לעלייתה של מעצמה אזורית חדשה, לא ערבית: איראן השיעית. השינויים האלו הבשילו במלחמת המפרץ השנייה.

וישנה מדינת ישראל. במלחמת המפרץ הראשונה נפלו על ישראל, בפעם הראשונה בתולדותיה, טילים ארוכי טווח שמקורם במדינה שאינה גובלת עמה. ההשלכות היו לא פחות מהיסטוריות מבחינת כל תפיסת הביטחון הישראלית. בסך הכל נפלו על גוש דן, חיפה ואזור הנגב 39 טילי סקאד משופרים. רק אדם אחד נהרג ישירות מפגיעת טיל, ועוד כמה מתו מהתקף לב; נגרם נזק לרכוש, אך לא בממדים מבהילים. כל מחקרי הביצועים שנערכו ערב המלחמה אכן הראו שהנזק הפיזי לא יהיה גדול.
העורף הוא החזית

אבל, וזהו אבל אדיר, ההשפעה הפסיכולוגית על המוראל של עם ישראל הייתה אדירה, מסחררת. הפחד מפני הטילים היה מדהים, כי לא ידעו מתי והיכן ייפול הטיל הבא ואם זה יהיה טיל כימי. ולא רק זאת, לעם ישראל לא הייתה אז שום יכולת להתגונן מפני טילים. מול מטוסי האויב ידענו שיש לנו את חיל האוויר, אבל מול הטילים לא היה לנו דבר.

זוהי תחושה איומה. לראשונה הפך העורף לחזית, ולראשונה הערבים (וכל אויבינו) נוכחו לדעת כי מצאו את התשובה האסטרטגית לעוצמה הישראלית, ובמרכזה העליונות האווירית המכרעת שלנו: טילים שיפגעו בעורף האזרחי ובמרכזי הכובד האסטרטגיים.

אחד הדברים המאלפים שהתרחשו במלחמת המפרץ הראשונה היה הבריחה ההמונית מתל אביב, בעיקר מהחלקים המבוססים של העיר. ברחו לגליל, ברחו לנגב, וכמעט הייתי אומר שברחו

גם לשדרות, אך לא היו בה מלונות יוקרה. כן, כל אלו שפחות מ-15 שנה לאחר מכן יעצו לתושבי שדרות, ממרום שבתם בתל אביב, להתאזר בסבלנות וקצת לסבול - ברחו כמו שפנים. להתהלך בימים ההם ברחובות תל אביב הגשומה היה כמו לטייל בעיר רפאים.

ושתי הערות לגבי ימינו. האחת קשורה ליכולות שלנו. מאז 1991 קפצנו 100 מדרגות ביכולות שלנו לפתח ולייצר נשק נגד טילים במעופם, להגיע לטווחים רחוקים ולהשמיד טילים ולהפיק מודיעין מדויק ובזמן אמיתי. השנייה קשורה למנהיגות. ב-1991 הייתה לנו מנהיגות (יצחק שמיר כיהן כראש הממשלה ומשה ארנס כשר הביטחון) שידעה את סוד האיפוק והתמרון הנכון מול ארצות הברית. שאלת השאלות היא - ולכל אחד שמורה התשובה שלו - אם המנהיגות הנוכחית גם היא קפצה קדימה כמו היכולת המבצעית שלנו, או להפך.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה של תפוז אנשים-
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עמוס גלבוע

צילום: דעות

יליד ישראל, מוסמך האוניברסיטה העברית במדעי המזרח וערבית, תא"ל במיל'. שימש בתפקידי מודיעין בכירים וכיועץ ראש הממשלה לענייני ערבים. כיום משמש כיועץ לענייני מודיעין ומרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה.

לכל הטורים של עמוס גלבוע

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים