יוכרע במט
משחק השחמט שמתנהל שש שנים בין איראן למערב מגיע לשלביו הסופיים, ורק צד אחד ינצח בו. הסנקציות הן בגדר מעט מדי, מאוחר מדי
מאמציו אלה עלו בתוהו, וההצלחה היחידה שהוא יכול לזקוף לעצמו היא הקמת חיזבאללה בלבנון ולקיחת חסות על הארגונים הפונדמנטליסטיים במדינות השונות, המוזנים אידיאולוגית וכלכלית מהיד המאכילה והמנחה בטהרן.
תחושת חוסר ההצלחה וההבנה כי בכוחה הנוכחי לא תוכל איראן להגשים את יעדיה הדתיים והאידיאולוגיים הן שהביאו אותה למסקנה כי החברות במועדון הגרעין תהיה הקלף שיביא למימושה של מהפכת חומייני. לכן היא פועלת בנחישות להשגתה.
היום, אחרי יותר משש שנים של ניהול מהלכים עקבי והשלמת התוכנית הנמצאת בהישג יד, קשה מאוד ואף בלתי אפשרי להניח שטהרן תוותר על שאיפתה העליונה, גם לא במחיר של חנק כלכלי. לאיראנים נותרו מקסימום שני מהלכים עד המט.
אם נסתכל על הדינמיקה שבה התנהלה המערכה מול המערב, נראה כי הדפוס החוזר באסטרטגיית ההשהיה האיראנית מתנהל כך: המערב מאיים, המשטר לכאורה מתרצה, מודיע על נכונות לחזור לשיחות, מזמין את משלחות פקחי הוועדה לאנרגיה אטומית, אלה מגיעים, מסיירים במתקנים הלא רלוונטיים ומפרסמים דוח, ועד שהמערב מוציא מחדש מסקנות ממהלך הסרק הזה - חולפים בין שישה לשמונה חודשים. כך הרוויחו האיראנים כמעט שש שנים.
באופן היפותטי, אם במהלך פרק הזמן החולף מאז 2006 היו מוטלות על איראן סנקציות
אולם כאשר על פי כל ההערכות יש מעט יותר משנה עד השלמת תוכנית הגרעין, ולהשפעת הסנקציות הנוכחיות ייקח זמן לחלחל לחיי היומיום (בטח כאשר שווקי המזרח ממשיכים לצרוך את הנפט האיראני ומזרימים כסף לקופתה של איראן), אין ביכולתו של הלחץ הזה להשפיע באופן מכריע הן על הקופה הממשלתית והן על הוצאת ההמונים לרחוב.
המערב, כמו גם האמריקאים, יודעים שגרעין איראני עלול להוות מכה אנושה למה שנותר מהשפעתם. גם להם ברור שהסנקציות הן בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי, ובלי מהלך צבאי מלווה לא יהיה ניתן למנוע מהמשטר האיראני להשיג את יעדו.
בעת של שנת בחירות בארצות הברית, קיים חשש מהדרך שבה תיתפס פעולה כזו בקרב הציבור האמריקאי, אך ישנן שתי אפשרויות שעדיין יעניקו הכשר למהלך כזה; האחת היא סגירה איראנית של מצרי הורמוז, והשנייה היא מהלך צבאי ישראלי.
האפשרות השנייה משרתת טוב יותר את וושינגטון משלוש סיבות: היא תציג את האמריקאים כיחידים שיכולים לעצור את הישראלים, שאיבדו רסן; במקרה של תקיפה ישראלית האמריקאים יהיו חייבים להתערב, וכך לא יצטיירו כתוקפנים וגם יזכו בקול היהודי; הגרעין יימנע, ההתערבות האמריקאית תיתפס כמרסנת, ובכך יואט המשך הכרסום במעמדם באזור.
מצד אחד, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה קיום תחת איום של איראן גרעינית. מצד שני, במציאות הזאת היא נדרשת להתנהלות מדודה מאוד.
במצב המזכיר את הדחיפות ההדדיות בין ברק לערפאת בקמפ דיוויד - של מי ייכנס ראשון בדלת - ישראל עלולה למצוא את עצמה נדחפת ראשונה ועוברת בעל כורחה ממצב של "תחזיקו אותי" למצב של אל-חזור בהובלת המהלך המכריע.
מכיוון שבניגוד לאמריקאים יהיה עליה לשאת במלוא המשמעויות של מהלך כזה, עדיף לנהל את מהלכי התקופה הקרובה כמו בשחמט ולא כבקרב אגרוף.
אקו"ם