קשי עורף: ועדת החקירה הבאה יכולה להתכנס
חמש שנים וחצי אחרי לבנון השנייה, והעורף לא מוגן - רחוק מזה. מהומת האלוהים לאחר תגובה איראנית תהיה בלתי נסבלת עבור הישראלים
השר וילנאי מאבד שליטה ב"התקפת אמוק"
ח"כ זאב ביילסקי, שעומד בראשות ועדת המשנה, גם הוא לא איש של התפרצויות זעם. אבל זה מה שאמר השבוע על מצב העורף, חמש שנים וחצי אחרי שמלחמת לבנון השנייה הייתה אמורה לזעזע את אמות הספים: אין סמכויות, אומר ביילסקי, אין תקציבים, אין כלום. אם יצטרכו לחלק פה מסיכות אב"כ, יהיו קרבות רחוב. לכרבע מאוכלוסיית המדינה אין מיגון פיזי ברמה הבסיסית ביותר. אני מציע לכולם, כך ביילסקי, להיערך לוועדת החקירה הבאה.
יש תרחישים שונים בנוגע למה שיקרה אם תתקוף ישראל את מתקני הגרעין האיראניים, מה שעשוי לקרות עוד השנה. אתם מכירים את הדיבורים על "שעון החול", שהולך ואוזל לקראת הזמן שבו ייכנס פרויקט הגרעין האיראני לאתרים כה מוגנים, ששום תקיפה לא תהיה יותר יעילה. עוד ניכנס לתרחישים האלה בהרחבה. חשוב לומר כבר בפתיחה: בעיית המיגון וההגנה על העורף אינה קשורה ישירות לתרחיש האיראני, אלא לדרך שבה מתנהלת המדינה בכלל ומערכת הביטחון שלה בפרט.
אבל כל מי שמדבר ברמה על "כל האופציות על השולחן", משול לשרים הרבים(כולל ראש הממשלה אולמרט עצמו) שאמרו ב-12 ביולי 2006 בישיבת הממשלה ש"עמידות העורף היא שתקבע את הישגינו במלחמה", ולא עשו דבר כדי להכין את העורף ליום הזה. אם אתם מאמינים לוילנאי ולביילסקי - האחראי לנושא וראש הגוף הפרלמנטרי המפקח עליו - אזי לא למדנו כלום.
בנובמבר אמר שר הביטחון אהוד ברק ש"בשום תרחיש של מלחמה עם איראן לא יהיו לא 50 אלף, לא 5,000 וגם לא 500 הרוגים". ברק צודק בדבר אחד: תרחישי האימה על מה שיקרה כאן במקרה של התקפת טילים אזורית, כתגובה על תקיפה באיראן, לא מבוססים על ניתוח נתונים של ממש. נכון, אל ישראל מופנים עשרות אלפי ראשי נפץ, וצריך להניח שאם נתקוף באיראן, לפחות שני ארגונים, חמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון, יגיבו באש רבתי על העורף הישראלי. גם יכולתו של חיל האוויר, שהוא המענה המיידי והעיקרי להתקפות אלה, להגיב באורח שיקצר את משך הלחימה (איש לא מדבר על אפשרות של להכריע אותה) תהיה מוגבלת,
אבל כאן הצדק של ברק ומערכת הביטחון נגמר. מה שהתגלה בדיונים שניהל ביילסקי הוא שלמרות מאמציהם של פיקוד העורף והמשטרה, שני גופים שהוא מכנה "הצדיקים בסיפור הזה", נתוני המיגון על העורף הישראלי מבהילים. ל-1.7 מיליון איש אין שום צורה של מיגון פיזי, בבית או לידו. כדאי לזכור בהקשר הזה שדווקא טילי השיהאב האיראנים, הרחוקים מאוד וששיגורם מלווה בחתימת אש גדולה, מספקים זמן התראה גדול יחסית; הטילים שבידי חיזבאללה, המכסים את כל שטח ישראל עד מעבר לגוש דן, לא ייתנו התראה שכזו.
מסיכות אב"כ יוצרו וחולקו עבור 60 אחוז מהאוכלוסייה בלבד. לא רק זאת, אלא שהחלוקה נעשתה באופן שוויוני, כל דכפין ייתי וייקח. וכך לתושבי גוש דן, אזור צפוף אוכלוסייה שהסבירות שחומרי לחימה לא קונבנציונליים ישוגרו דווקא לכיוונו היא גבוהה יחסית, לא הייתה עדיפות על תושבי ספר. הייתי ראש עיריית רעננה, אומר ביילסקי. אני זוכר מה היה כשחילקו ערכות לפני מלחמת המפרץ. מה שיהיה במקרה של התקפה שלנו באיראן זו מהומה רבתי.
40 האחוז הנוספים אינם קיימים. אם הכסף לייצורם יועבר עוד היום, ייקח שנתיים עד שיגמרו לייצר אותם. הכסף לא מועבר: האוצר מפנה אצבע לביטחון, הביטחון לאוצר. הכל נכנס למערבולת הגדולה של הוויכוח על תקציב הביטחון, שמבחינת מערכת הביטחון ממשיך להיות התקציב של צבא ההתקפה לישראל ולא הגנת אזרחיה. כל קצין יודע לומר שבמלחמה הבאה אנחנו נתקוף להם מטרות תשתית ושלטון, והם ימטירו אש על העורף שלנו; אף אחד, לא בביטחון ולא באוצר, לא מוכן להסיק את המסקנה שאולי מסיכת אב"כ יותר חשובה לביטחון ישראל מטנק.
הקמתו של המשרד להגנת העורף היא, במובן הזה, השקר הגדול מכולם. לוילנאי אין סמכויות, אין תקציב עצמאי, אין באמת יכולת להחליט על סדרי עדיפויות. כנ"ל גם לרח"ל, רשות החירום הלאומית, שהוקמה ברעש גדול כחלק מהפקת הלקחים המפורסמת אחרי לבנון השנייה. אפילו המשכורות של האנשים שנתונים לכאורה תחת סמכותו של וילנאי הן כמעט מתת חסד של משרד הביטחון. נדמה לי, אומר ביילסקי, שכולם מחכים שמתן יגמור ללמוד סינית-וילנאי עומד להתמנות לשגריר בסין - כדי לסגור את העסק.
צה"ל עסוק בימים האלה בהתמודדות עם ההשלכות של הקיצוץ בתקציבו, שגודלו עדיין לא ברור. ברק נלהב מהאפשרויות הטמונות בחידושים בלוחמת היבשה, בתחום הסייבר, מהשינויים הדרושים באמ"ן. הכל נכון וחשוב, אבל פחות ופחות רלבנטי להגנה על אזרחי מדינת ישראל ולמחירה האפשרי של התקפה באיראן.
התשובה לאמירתו של שר הביטחון היא שהוא לא יודע, בדיוק כמונו, כמה הרוגים יהיו בתגובה האזורית על התקפה שלנו באיראן, אף שכדאי להימנע מפאניקה. באותה נשימה הוא ושר הפנים, וראש הממשלה, שדן אינסופית בכל נושא, אבל לא כינס את הקבינט לדיון בעורף, כפי שביקש ביילסקי במכתב מיוחד אליו, לא עושים מה שצריך כדי למנוע מתרחישי האימה להתממש.
תרחישי הירי על העורף, מאיראן או מלבנון או מעזה (ואולי מכולן יחד, ובהנחה שסוריה כרגע לא במשחק), הם החלק ה"רועש" יותר של ההערכה לגבי מה שיקרה אם ישראל תתקוף באיראן. זה לא אומר שמדובר בחלק הכי חשוב. צריך להניח שישראל תעמוד בהתקפת טילים על עורפה, מותר אפילו לומר בזהירות שהעבר מלמד, שהגנה לא ראויה אינה בהכרח מתכון לאסון. אבל השלכותיה של תקיפה כזו הן רחבות בהרבה מהראייה הצרה של התגובה עליה באש.
ראשית, צריך להתמודד עם "תרחיש דגן": טענתו של ראש המוסד לשעבר, שתקיפה ישראלית בלעדית - בוודאי ללא גיבוי עולמי, שספק אם נזכה לו בתנאים כלשהם - תיתן לאיראנים לגיטימציה לחדש את פרויקט הגרעין במלוא הקיטור, ותפורר את הקואליציה המתנגדת לו. המנהיג חמינאי, אמר דגן לא אחת, יוכל במקרה כזה לטעון שאיראן לא התכוונה מעולם לפתח פצצה, אבל מכיוון שהותקפה ללא עילה של ממש על ידי מדינה הנחשבת בעולם לגרעינית, אין לה ברירה אלא להגן על עצמה. מכאן ועד לחידוש היכולות הקיימות היום, וכשהעם האיראני שוכח את המצוקה הכלכלית ומתלכד סביב המשטר כפי שעושה כל עם שהותקף מבחוץ, הדרך קצרה.
שנית, צריך להעריך באופן מפוכח את התגובה האזורית. ברק אומר בשיחות סגורות שהאזור כולו אחוז אימה ממצב שבו יש לאיראנים פצצה גרעינית. ייתכן, אבל תגובתה של מצרים של מובארק, שראתה את עצמה כראש המחנה הסוני מול המתקפה השיעית מאיראן, להפצצה ישראלית בלעדית, שונה בתכלית מזו של מצרים הנשלטת על ידי האחים המוסלמים. בהערכה מפוכחת, יש סכנה ממשית לתקפותם של ההסכמים המדיניים עם מצרים וירדן במקרה של תקיפה שלנו, בוודאי כזו שארצות הברית לא תעמוד מאחוריה.
ושלישית, צריך להבין שהתקיפה הזו היא הכרזת מלחמה על אומה, הרואה את עצמה כמעצמה אזורית ועולמית. זו לא פעולה נקודתית הניתנת להכחשה במדינות ספר רחוקות, והאש בטווח הזמן הקצר תהיה רק המערכה הראשונה. איראן, וכוחות אחרים בעולם המוסלמי )ראו את הרמזים מפקיסטן השבוע שבמקרה של התקפה ישראלית היא תהיה חייבת להגיב (, יפתחו נגדנו במערכה פעילה לאורך שנים. במדינות אחרות, שהמשטרים שלהן אינם עוינים לנו כמו זה של איראן, ידרוש הציבור הצטרפות למלחמה הזו, בדרכים השונות שבהן תיערך.
זוהי דילמה אדירה, מהגדולות שידע משטר בישראל. אבל אסור לצייר גם אותה - לכאן או לכאן - במונחים אפוקליפטיים. ברק עצמו נוהג לומר, שגם אם יהיה לאיראן נשק גרעיני (ופיתוח על אדמת איראן הוא רק דרך אחת להשיג נשק כזה), ישראל תישאר הכוח החזק ביותר באזור. המשמעות היא שצריך לשקול את "כל האופציות", כפי שנהוג לומר אצלנו, בכובד ראש ובלי פאניקה. וחשוב להבין שחלק גדול מן הבעיה הוא אצלנו. הוא טמון בדרך שבה ישראלים רבים, ובהם )על פי דבריו ( גם ראש הממשלה, מפרשים את ההיסטוריה של העם היהודי: רק אנחנו נגן על עצמנו, ובסוף זה יהיה בכוח. הדיפלומטיה של מישהו אחר תמיד תבגוד בנו בסוף, הדבר היחיד שאפשר להאמין לו מחובר לגחונו של מטוס עם מגן דוד על הזנב.
הוא קשור לכך, שישראל מתקשה להתמודד עם מה שנראה לנו כמו כפירה בעיקר: העובדה שהאיומים האמיתיים שיש עליה, מאיראן ועד לטרור סייבר, מעמידים בספק הן את הנחת היסוד שלפיה רק כוחנו יגן עלינו, והן את התאמתה של מערכת הכוח העיקרית שבנינו, צבא ההגנה לישראל, למשמעות הנגזרת משמו. כשם שהמערכת מדברת גבוהה על עמידות העורף, אבל לא מתקצבת מיגון נאות בעודה נקשרת לפרויקטים ראוותניים של התקפה צבאית, כך המערכת המדינית, הציבור והתקשורת, ממשיכים לדון במעשה צבאי כאילו הוא עומד בפני עצמו, כאילו כל השאלה היא באמת מה יעשו המטוסים ועד כמה יפגעו הטילים שיירו כתגובה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם