זה ייגמר בכסף
את מודל השירות יש לפתור מן היסוד: לא בתשובה לבג"ץ ובהצעות פופוליסטיות, אלא בהסדרת גמול הולם שישנה את גורלו הקרב של צה"ל
האחת נוגעת לחובת שירות לכל, והשנייה לגמול חיילים. בהצעה השנייה נכתב, שכל חייל יקבל החל משנת שירותו השנייה גמול השווה לשכר המינימום במשק, ו-75 אחוז מגמול זה יופקדו בקרן שתממן את לימודי ההשכלה הגבוהה שלו.
חדי עין לא יכלו שלא להבחין, שמאחורי ההצעות הכה זריזות, מן הסתם סנונית ראשונה למבול של הצעות חוק בעניין השירות הצפויות מעכשיו ועד 1 באוגוסט, לא עומד מנהיג הסיעה, שהוא במקרה גם שר הביטחון של מדינת ישראל, ולכן האחראי הישיר למערכת הביטחון, אלא יו"ר הסיעה עינת וילף.
מן הסתם פועל גם כאן "חוק ברק", אותה הלצה חבוטה ששומע כל מי שנכנס בשערי לשכתו של שר הביטחון: אם הרעיון מוצלח, הוא מיוחס לאהוד ברק; אם לא, מי שנוטל את האחריות הוא דוברו החרוץ והמיומן, ברק סרי. וכך כנראה גם עם חוקי השירות והגמול: אם יצליח, מה שכנראה אין לאיש כוונה שיקרה, אהוד ירכין ראש וייקח אחריות. אם לא, זו בסך הכל עינת וילף.
אבל הפור נפל השבוע. יהיה חוק טל חדש או לא יהיה, יימצא מעקף עד 1 באוגוסט או לא, יידחה העניין באמתלות שונות עד אחרי הבחירות (ואולי יוקדמו הבחירות) אם לאו: בעוד זמן לא רב יהיה גמול בכסף לחיילים קרביים.
מודל צבא העם, שכבר מזמן הוא מיתוס יותר מאשר מציאות, יספוג עוד מכה קלה בכנף, אבל לסיכון חיים יהיה מחיר. ובניגוד למה שנדמה לכם מהצעות החוק ששמעתם ועוד תשמעו, זה לא יתחיל בצבא הסדיר.
בשקט בשקט, דברים כאלה תמיד קורים בשקט, צועד מערך המילואים של צה"ל לקראת המשבר הבא. הוא בלתי נמנע, כי בדברים האלה מה שלא פותרים מן היסוד לא מחזיק מעמד, ואת בעיית מודל השירות במדינת ישראל צריך לפתור מן היסוד: לא בתשובה לבג"ץ בעניין חוק טל או בהצעות פופוליסטיות שלא מתכנסות מבחינה תקציבית וחברתית.
צריך מודל מאוחד מהיום שבו החייל מתגייס ועד היום שבו הוא מסיים שירות מילואים, אם
הצבא שכנע את עצמו שפתר את הבעיות, שקצה הקרחון שלהן נגלה במלחמת לבנון השנייה. צה"ל הרי "שוקם", ראינו ב"עופרת יצוקה". מי צריך פורום מיוחד שיעסוק במילואים? מי שעוסק בתחום שואל את עצמו שאלות קשות: מי, למשל, יפקד על גדודי המילואים בעוד כמה שנים? התשובה הצינית ששמעתי השבוע היא "מי שאשתו תרשה לו".
וזו צריכה להיות אישה מיוחדת במינה: בבדיקה שעשה קצין המילואים הראשי, תא"ל שוקי בן-ענת, בין מג"די המילואים, התברר ששיעור מחפשי העבודה ביניהם גבוה מהשיעור הממוצע במשק מג"דים במילואים הם בדרך כלל חומר אנושי שהוא מעל לממוצע. הבעיה, ברור לכולם, היא אחרת.
אני לא נוקב פה בשמות, כי לא מגיע לאנשים האלה שנבייש אותם, אבל במערך כולם מכירים את המג"ד שחזר מתעסוקה מבצעית מאוד, כולל דברים שקראתם עליהם בעיתון, וגילה שבינתיים פספס עסקה גדולה כי לא היה פנוי בטלפון, ופוטר מעבודתו.
כולם מכירים את המ"פים שלא רוצים להמשיך הלאה, כי עם כל הכבוד הרב שיש, מג"ד זה מאה יום מילואים רשמית והרבה יותר מזה מעשית. יש כאלה שחושבים שבדור הבא של המפקדים יהיו רק כאלה שיש להם בסיס אידאולוגי - או, אם לא נתייפייף, דתיים. אבל גם לדתיים יש בית ומשפחה לפרנס. גם זה לא בטוח.
בינתיים מתאמנים על הנייר לפי חוק המילואים החדש, אבל מדובר בעיקר באימוני מפקדים שנועדו להכיר את התוכניות האופרטיביות. תותחן טנק יורה היום שלושה פגזים בשלוש שנים, וזה לפני הקיצוצים שבהם מאיימים עלינו היום. המקור העיקרי למוטיבציה במילואים הוא משמעות השירות, אבל כשאתה הופך לחייל סוג ב', אין גם מוטיבציה.
לא תהיה ברירה, אומרים המעטים שזה באמת מעניין אותם, בסוף יצטרכו לשלם. היום אפילו לא מפצים כראוי על הנזק שנגרם בעין לאיש המילואים. בעתיד המאוד קרוב לא יהיו מפקדים, ואם לא יהיו מפקדים גם לא יהיו חיילים, אם לא יהיה גמול. כמות אנשי המילואים הרלוונטים ממילא קטנה, צריך לשחרר את מי שלא זקוקים לו, ולשלם למי שצריכים אותו. אחרת, זה פשוט לא יחזיק מעמד.
איך כל זה קשור לחוק טל? בחבל הטבור. כל פתרון של שירות לכולם, אלטרנטיבי או אחר, ייצור בהכרח שני מעמדות: אלה שיהיו חיילים ואלה שלא. האתוס הלא ממומש של "כולם משרתים" הביא אותנו לכאן; אם יתקנו אותו, תצטרך להיות התמודדות ממוסדת עם העובדה שהשירות עדיין לא יהיה שוויוני. במובן מסוים, היא תהיה קשה עוד יותר כי גם אלה שהיום לא משרתים יוכלו לטעון שעכשיו הם כן.
המצב הזה יתחדד עוד יותר בגלל שאלת המילואים. ספק אם מי שלא ישרת בצבא יעשה מילואים, כי לא יחזיקו מערך כזה בשביל שוטרי מקוף עם אלות או סיוע בסיעוד בסיסי. הלחץ לתגמל את המילואים יוציא מהמערך באופן רשמי גם חיילים שלא צריך אותם. המצב הקיים גם היום, שבו מי שבוחר להתנדב לצנחנים מקבל החלטה לא לשלוש שנים אלא ל-20 שנה, יתחדד עוד יותר.
בתוך הצבא עצמו תצוף ביתר שאת השאלה מי מסכן את חייו ומי לא. אם יהיה גמול, הוא יהיה בראש וראשונה לחיילים קרביים ולתומכי לחימה. הג'ובניקים יבואו אחר כך, אם בכלל.
השוני הזה היה קיים תמיד, אבל ברגע שיהיה ניסיון הסדרה של חלק ממנו, לא תהיה ברירה ויצטרכו לסדר את הכל: יהיו כאלה שישרתו שירות אלטרנטיבי, יהיו כאלה - שאותם יבחר הצבא, בלי זכות ערעור ובחירה שלהם - שישרתו בצבא, ובתוך הצבא עצמו יהיו כאלה שישרתו יותר, בזמן ובמהות, וגם יקבלו יותר. כל מי שאומר אחרת מבלף אתכם.
בשביל זה, הממשלה תצטרך למשול. לראשונה בתולדות מדינת ישראל היא תצטרך לקבוע את גודלו של צה"ל: כמה סדיר צריך, כמה מילואים. היא תצטרך להגדיר כמה זמן משרת וכמה מקבל חייל קרבי, כמה חייל שאינו קרבי, כמה מי שאינו חייל כלל.
כדי להחליט בכל אלה, היא תצטרך לקבל החלטה: מה צה"ל באמת צריך. נכון להיום, צה"ל מודיע מה הוא רוצה ומקבל (בדרך כלל) או לא, לפי הבזאר הטורקי של דיוני התקציב.
מתי זה יקרה? אני לא יודע. ההיסטוריה לא מבשרת טובות, נתניהו וברק לא קיבלו עד היום החלטות קטנות בהרבה. אני רק יודע איך נדע: ביום שעל הצעת החוק יהיה חתום שר הביטחון, ולא ח"כ עינת וילף. עד אז, הכל כלאם פאדי, פופוליזם ותיחמונים בעליון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם