לא סקנדל, לא פסטיבל
נשיאת העליון היוצאת דורית ביניש הייתה חלק מהמערכת: לא וירוס טורף שמאלני, אלא אישיות פרגמטיות מבית מדרשה של גולדה מאיר
המציאות עצמה מבקשת לכפור בכל ההנחות המוקדמות והסופרלטיבים. המציאות עצמה הייתה פרוזאית וצנועה הרבה יותר. אפורה. מהי מורשת ביניש? מה החותם שהותירה בבית המשפט העליון? על פי רוב, ביניש נתפסת כשומרת החותם הקדוש של מורשת אהרן ברק. המהפכה החוקתית, האקטיביזם, זכויות אדם וכו'. במהלך שנותיה הארוכות במערכת המשפט, כפרקליטה וכשופטת, ביניש ספגה מתקפות מכל עבר.
מימין ראו בה נציגת מרצ בבית המשפט העליון, שבשורה של פסיקות תמוהות ביקשה להכתיב את ערכיו לחברה כולה. שר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן, איש המרכז הפוליטי, ראה בה את הנמסיס ויצא למאבק בה כמיכאל קולהאס בוער אישונים. אם כי, בפרספקטיבה, אני מוצא שיש רגליים לסברה שאף מלחמה מתוקשרת זו עשויה הייתה להימנע מהטעם שעליו דיבר המתמטיקאי והפילוסוף בלייז פסקל "אילו אפה של קליאופטרה היה קצר יותר, פני ההיסטוריה היו שונים".
ובהטעמה , אילו הייתה ביניש מסירה את התנגדותה למינוי פרופסור נילי כהן לבית המשפט העליון, פרק משמעותי בהיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל היה נעדר מספרי הלימוד. אולם, גם שמאלה למרצ, ביניש לא רוותה נחת. בעיניהם, ביניש הייתה חותמת הכשרות של המדינה, הממסד הביטחוני והכיבוש. בשר מבשרו של הממסד. כולם צודקים.
דומה שאלמלא הפרופ' אהרון ברק, ביניש לא רק שלא הייתה מגיעה לבית המשפט העליון ולנשיאות )הנשיא שמגר התנגד למינויה ורק לאחר פרישתו היא התמנתה ( אלא גם לא עומדת
במרכז המחלוקת. הפרופסור ברק נתפס בעיני חסידיו מהמרכז ושמאלה כמגדלור של נאורות וזכויות אדם, אבי המהפכה החוקתית, אקטיביסט שמהותו "כל הארץ משפט". מנגד , יריביו מימין רואים בו )ובעיני בצדק ( כשובר הגלים שעליו כמעט התנפצה הזהות היהודית של מדינת הלאום היהודית.
ביניש ירשה מברק את המחלוקת, את הירידה הגורפת באמון הציבור בבית המשפט, אולם לאורך שנותיה על כס הנשיאה קשה להניח את האצבע על פסק דין מהפכני שלה בזמן אמת, למעט אולי פסק הדין שאסר על כליאה פרטית. בדומה לבית גידולה (אביה אהרון ורבה, איש מפא"י) דורית ביניש הייתה חלק מהמערכת, לא וירוס טורף שמאלני אלא אישיות פרגמטיות מגובה בתסמונת יורים ובוכים מבית מדרשה של גולדה.
בית המשפט העליון תחת ביניש אכן נטה שמאלה, מחקרים הוכיחו את הטיותיו בשורה של עתירות מראה )ע"ע מחקר רגבים( אולם בכל ההכרעות המשמעותיות, ביניש לא העיזה לתקוע אצבע בעין המדינה. לכאורה היא המשיכה את הקו הבלתי מתפשר של אהרן ברק, אולם רק לכאורה. קחו את חוק האזרחות כדוגמה. החוק הוכשר בניגוד לדעת ביניש על חודו של קול.
אמנם אייני בוחן כליות ולב, אולם אני מתקשה להאמין שאלמלא הקונסטלציה המיוחדת של שיבוץ ועיתוי (שהרי אם השופט דנציגר שהושעה והשופטת פרוקצ'יה שפרשה היו נכללים בהרכב, פסק הדין היה הפוך) היה פסק הדין משוחרר במועד ובהרכב שהכשיר את החוק והביא לתוצאה מפא"יניקית טיפוסית.
כזו שהטיבה עם בית המשפט והציגה את הנשיאה ואת המתנגדים לחוק כמי שזכויות אדם במרכז פסיקתם, אולם בפועל, בית המשפט לא פגע בריבונות בית המחוקקים והדמוגרפיה נשמרה.
והרשו לי לצנן את ההתלהבות מביטול חוק טל שהתקבל בשעה שחוק טל היה מוטל שכיב מרע אחרי מספר כישלונות החייאה. בסופו של יום, כאמור, לא סקנדל, לא פסטיבל. אפור עם שפתון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם