בין "אוסיראק" לבושהר
דווקא אריק שרון, הנץ המובהק, ביטא בקול מחשבה שישראלים מעטים מעזים להגות בה: העובדה שישראל נחשבת בעיני העולם למי שמחזיקה בנשק גרעיני, מבטיחה למעשה שיבוא יום ולאויב מר שלנו תהיה פצצה
מעניין אם במסגרת התהליך הארוך של הכנות לאפשרות של החלטה על תקיפה באיראן, למד בנימין נתניהו את קורותיו של מבצע "אופרה", שבו תקפה ישראל את הכור "אוסיראק" בעיראק. השבוע, במסגרת ציון 20 שנה לפטירתו של מנחם בגין ז"ל, אמר נתניהו שהמקרה האיראני שונה לחלוטין מהתקיפה ההיא, וברור שזה כך. אבל בכל זאת, מעניין לדעת אם ראש הממשלה ביקש את הפרוטוקולים של הדיונים שערך בגין אז, אם שם את עצמו לרגע אחד בנעליו של בגין ושאל את עצמו אם היה תוקף.
בישראל לא מתחקרים הצלחות, ותקיפת הכור העיראקי נחשבת להצלחה מסחררת. מעולם לא תוחקרו אצלנו הגיונו והשלכותיו של מהלך צבאי שהסתיים בהצלחה טקטית מושלמת, כלומר בפגיעה במטרה ללא אבידות לכוחותינו. בוודאי לא מהלך שצויר על ידי בגין כהצלה בממדים של מניעת שואה, תפיסה שהתקבעה ברבים בלי שמישהו יטרח לבדוק אותה לעומק. כל מי שקורא עליה תיגר נחשב ל"היסטוריון חדש", איפכא מסתברא שחייב לחשוב אחרת, או גרוע מזה - לא באמת שמח שניצחנו.
בשנים האחרונות היו לא מעט היסטוריונים כאלה, מחוץ לישראל כמובן. חוקר הגרעין אבנר כהן ציטט במאמר בשנה שעברה חוקרת נורווגית, מולפריד בראוט-הגהמר, שהקדישה שנים רבות לבדיקת ההיסטוריה של פרויקט הגרעין של סדאם. המסקנה שלה חד משמעית: לא רק ש"אוסיראק" חסר רבים מהמאפיינים של כור המסוגל לייצר פצצה גרעינית, אלא שגם ההפצצה הישראלית ניתבה את סדאם למסלול אחר, דומה בהרבה לזה שבו הולכת איראן היום, וקירבה אותו לפצצה הרבה יותר משהיה מתקרב במסלול הכור.
זוהי, כמובן, דרך אחת לראות את הדברים בנושא שהערפל בו כבד במיוחד: כדאי לזכור שהמערכת הישראלית הייתה משוכנעת, גם אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, שסדאם חוזר ומתקדם במסלול הגרעיני, ולמרות הכחשותיה גם הופתעה מכך שלא נמצאו בעיראק אמצעים של נשק להשמדה המונית אחרי הפלישה האמריקאית ב-2003.
בקריאה חוזרת בספרו של שלמה נקדימון, "תמוז בלהבות", שנכתב תוך שיתוף פעולה מרבי בצד הישראלי, מתגלה כמה המצב דומה ושונה. העובדה שסגן ראש הממשלה יגאל ידין, ראש המוסד יצחק חופי, ראש אמ"ן יהושע שגיא ואגף התכנון בצה"ל נתקה שרוני התנגדו, מי לעצם התקיפה ומי לעיתויה, ידועה.
מה שזכור פחות הוא שחברי "פורום הרמטכ"לים", מפקדי הצבא הקודמים שנהגו להיפגש עם הרמטכ"ל רפאל איתן מעת לעת, הביעו התנגדות חריפה לעצם המחשבה על תקיפה בכור, אותה העלה רפול כבדרך אגב באחת הפגישות. החריף מכולם היה יצחק רבין.
התומכים לא חסרו גם הם חששות: בגין עצמו העלה חשש לעתיד הסכם השלום עם מצרים, שהיה אז טרי. מנגד, הרמטכ"ל רפאל איתן אמר לנקדימון
אבל מול כל אלה, הנימוקים כבדי המשקל בעד ונגד, עכשיו או אחר כך, עמדה רטוריקת השואה של ראש הממשלה. "סדאם לא יהסס להשתמש בנשק ההשמדה ההמוני המכוון נגדנו", אמר בגין בישיבת הממשלה. "אנו חייבים לצאת מתוך הנחה זו. הפעלת נשק כזה מול ריכוזי האוכלוסייה האזרחית אצלנו תביא לשפיכות דמים שכמוה לא הייתה מאז הימים ההם, בשנות הארבעים. אם יהיה נשק גרעיני בידי עיראק, תקרה אחת מן השתיים: או שניאלץ להיכנע לתביעותיהם, או שנסתכן בהשמדה המונית. זוועה שכזאת". בדיון מאוחר יותר הוסיף בגין: "אם נצליח לדחות את ייצור הגרעין בעיראק בשלוש שנים, עדיין הצלנו דור זה".
זו שאלה מרתקת, תודעתו ההיסטורית של ראש ממשלה. האם מי שמגיע לשולחן הדיונים כשהוא משוכנע שהשנה היא 1939, האויב הוא גרמניה הנאצית, והיא משיגה נשק גרעיני - כדברי המשפט הידוע של בנימין נתניהו על איראן - רואה את המציאות נכוחה, או מפיל את התקדים ההיסטורי הנורא מכולם על סיטואציה שאינה דומה לו כלל?
ברור שאיראן עונה להגדרה של אויב קנאי ואידאולוגי של ישראל עוד יותר מסדאם. אבל שנה לאחר מבצע "אופרה" השתמש בגין באותה שפה להצדקת מלחמת לבנון הראשונה, שעליה יש מחלוקת גדולה בהרבה מאשר על הפצצת הכור בעיראק. האם צדק באחד וטעה בשני, ואיך נדע מתי ראיית העולם הזו מתאימה ומתי היא הרת אסון?
מבצע ההפצצה עצמו לא דמה בדבר למבצע בעל אפקטיביות כלשהי באיראן. כידוע, הפרויקט האיראני מבוזר, מחופר ומוגן. המרחק האווירי אליו גדול בהרבה. יש מי שמטיל ספק ביכולתם של האמצעים שבידי ישראל לגרום לו נזק של ממש; חייבים להניח שמומחי חקר הביצועים של חיל האוויר ייתנו בעניין הזה תשובה כנה ומקצועית, שבלעדיה כל הדיון חסר שחר.
שמונה טייסים תקפו את "אוסיראק", עם כמה מטוסי אף-15 בחיפוי. הם לא נזקקו לתדלוק אווירי, היכולת לשמור את המבצע בסוד הייתה כמעט מושלמת. התנאים האלה אינם יכולים להתקיים במבצע בסדר גודל כמו זה שנדרש באיראן. אלמנט אחד שנעדר מהדיון אז היה התגובה באש של אויבים קרובים, חיזבאללה וחמאס. במקרה של תקיפה באיראן, הצפי הוא לתגובה מיידית על העורף הישראלי, המצריכה גם היא היערכות משמעותית מראש.
השלום עם מצרים שרד את ההתקפה על סדאם, למרות חששותיו של בגין. הוא שרד גם את מלחמת לבנון הראשונה, שבה פלשה ישראל לשטח של מדינה ערבית והתעמתה עם מדינה ערבית נוספת. אבל בקהיר היו אז אנואר סאדאת, האיש שהביא להסכם השלום, ושנה אחר כך יורשו חוסני מובארק. מצרים של היום, בשליטה פוליטית של האחים המוסלמים, היא סיפור אחר לגמרי.
והיה עוד דבר: בעוד ביצוע ההתקפה נדחה מסיבות שונות, ביקר בישראל שר החוץ האמריקאי אלכסנדר הייג. נקדימון אינו מפרט מה אמר לבגין, אבל הרושם שנשאר בירושלים היה ברור: ממשל רייגן אולי ייתן לנו מכה קטנה על פרק היד, אבל לא ממש יצטער אם נתקוף בעיראק. זו אינה הרטוריקה הנשמעת היום מוושינגטון.
כרגיל, ההתבטאות המעניינת ביותר שמורה לאריאל שרון. שרון, שירש את עזר ויצמן כשר הביטחון (ויצמן התנגד בחריפות לתקיפה, גם כשנודע לו עליה לאחר שפרש מן הפוליטיקה), היה מהתומכים הגדולים של המבצע. אבל בישיבת הממשלה באוקטובר 1980, אמר דבר מרתק: "אני מסכים עם אלה שאומרים שלא לעולם יהיה אפשר למנוע פיתוח נשק גרעיני במדינות ערב".
התקיפה בעיראק נחשבת למימוש מרחיק הלכת ביותר של מה שזכה (לאחר מעשה) לכינוי "דוקטרינת בגין": האמירה שישראל תלך עד הסוף בניסיונה למנוע ממדינה הנחשבת בעיניה עוינת להשיג נשק גרעיני.
דווקא שרון, הנץ המובהק, ביטא בקול מחשבה שישראלים מעטים מעיזים להגות בה: העובדה שישראל נחשבת בעולם למי שמחזיקה בנשק כזה, מבטיחה למעשה שיבוא יום ולאויב מר שלנו תהיה פצצה משלו.
לא במקרה, אולי, שרון, שכראש ממשלה הוביל את קו החשיבה שלפיו מאמצי הסיכול של הגרעין האיראני צריכים להיות מדיניים, הבין, שעד שלא נישיר מבט לתמונה הגדולה של מקומנו כאן, נגזר עלינו לשלם מחירים הולכים וגדלים עבור מה שבמקרה הטוב הוא דחייה זמנית, וששלוש שנים (הערכה אופטימית על פי כל ניתוח מקצועי של תקיפה באיראן) אינן מצילות שום דור. אבל בפועל, זה מה שאנחנו עושים, מימי "תמוז" ועד היום.
ofer.shelah@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם