נאחז בזיכרון
השימוש של נתניהו בשואה בנאומו מול וועידת איפא"ק מקומם, אפילו ביחס לעצמו. זה שימוש קורבני שהופך אותנו לציבור חסר הגנה
ראש ממשלת ישראל, מדינה בעלת צבא בגודל שיש היום למעט מעצמות, ועל פי פרסומים זרים, כנהוג לומר אצלנו אגב קריצה, בעלת ארסנל גרעיני של מאות פצצות ואמצעי שיגור מגוונים, נופף מול קהל היהודים הנלהבים ביציע במסמכים משנת 1944, שבהם הפצירו קודמיהם בממשל של אז להפציץ את אושוויץ. "השנה היא לא 1944 אלא 2012", אמר נתניהו, ושאגה גדולה של הסכמה עלתה מן האולם. אחרי הכל, תכליתה האמיתית של המחווה הייתה להתחנף לקהל תורמיו, מסייעיו, מארחיו ומזמיני הרצאותיו של ראש הממשלה: הנה, קודמיכם ידעו את האמת והשתדלו בפני ממשל הרשע של פרנקלין רוזוולט; אבל הוא לא אבה, ויהודים מתו.
נתניהו הוא אבי המשפט: "השנה היא 1939, איראן היא גרמניה הנאצית, והיא מתחמשת בנשק גרעיני". גם זה משפט קורבני מצמרר, ההופך מדינה ריבונית לציבור חסר הגנה, ואויב רע, אידיאולוגי ונחוש, לכוח הרשע הנורא ביותר בהיסטוריה. אבל בו לפחות יש איזשהו היגיון, בכל הנוגע לפירוש כוונותיהם האפשריות של האיראנים. עכשיו נע ראש הממשלה חמש שנים קדימה בזמן: מכונת הטבח כבר עובדת במלוא הקיטור, יהודים מוסעים ברבבותיהם ומוצאים להורג באותו היום, והדרך היחידה לפעול היא להפציץ את מחנה ההשמדה, ייהרגו כמה קורבנות שייהרגו, העיקר להרוס את המשרפות. זו האנלוגיה שבה משתמש קברניט של מדינה ריבונית, שאזרחיה מממנים מדי שנה במסיהם בשיעור של 50 מיליארד שקל )ואזרחי ארה"ב בעוד שלושה מיליארד דולר( את אחת ממערכות הביטחון היקרות בעולם, וארה"ב מספקת לה מערכות נשק שאין לאף אחד אחר.
אהוד ברק, שלפעמים לא ברור אם הוא מבין איזה קליינט בדיוק יושב מולו בלשכת ראש הממשלה )ולפעמים נדמה שהוא יודע בדיוק, ולכן מתנהג כפי שמתנהג(, נוהג לומר שגם אם איראן תשיג נשק גרעיני, גם אם משהו יוברח מקוריאה הצפונית או מפקיסטן, עדיין תהיה ישראל המדינה החזקה ביותר באזור. גם ברק, בשלב התיאורטי הנוכחי, מתבטא בזכות תקיפה באיראן, וזו כמובן עמדה לגיטימית. אבל הוא מדבר כמו מישהו שאוחז ביד יכולת השמדה גדולה בהרבה ממה שיש או תהיה לאיראנים בכל תסריט שהוא, תמיכה בינלאומית רבת עוצמה, ובעיקר כבוד עצמי של מדינה, שזה 63 שנה הייתה אמורה לחדול מלהיות קהילה מפוחדת הצועקת "געוואלד".
ברק אחראי למשפט האומלל "הגענו לפה 50 שנה מאוחר מדי", שאותו אמר באושוויץ, משל אם
כדאי להזכיר: מעט מדינות נוטלות לעצמן את חירות הפעולה כמו ישראל. ב-30 השנים האחרונות פלשנו למדינה זרה וניסינו לשנות את משטרה בכוח, הפצצנו ברחבי המזרח התיכון מלוב ועד עיראק ובכל מיני מקומות שרק מקורות זרים נוקבים בשמם, הרגנו אנשים איפה שרצינו ומתי שרצינו. לפעמים היו בזה היגיון ותועלת ולפעמים לא; אבל תמיד, מבגין ועד נתניהו, נמצא מי שתלה את הסיבה למעשה בשואה. ועכשיו, כשראש ממשלת ישראל בעצמו הביא אותנו ל-1944, הגענו אל התחתית.