פסיכוזה של מלחמה

לאחר שהאבק מביקורו של נתניהו בוושינגטון ישקע, ניוותר עם המציאות. ואז אנחנו עלולים לגלות שהתגרות אחת באיראנים יכולה לגרור איתה פיצוץ אזורי

ד''ר צ'לו רוזנברג | 8/3/2012 15:27 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
תילי תילים של פרשנויות, הודעות, תדרוכים, מידע אמין ודיסאינפורמציה ללא גבול, כל אלה הם תוצאה של ביקור ראש הממשלה בארה"ב ופגישותיו עם הנשיא אובמה. לאחר שכל האבק המזהם הזה ישקע, ניוותר עם המציאות, כמות שהיא.

שום דבר ממשי לא קרה בוושינגטון. אובמה דיבר אל האמריקאים והעולם, וראש הממשלה דיבר אל אזרחי ישראל והיהודים, אפילו אל הרפובליקנים. חילוקי הדעות נותרו כפי שהיו לפני הפגישה. ובכל זאת, ישנם סימנים המעוררים תהיות לגבי העתיד.

הנשיא אובמה וכל הצמרת של הממשל התגייסו כדי להסביר שתקיפה באיראן עתה לא תשיג את מטרותיה. הנשיא חזר פעמים רבות על כך שזהדיפלומטיה ההתקפית לא הגיעה לקצה. מאידך, טען הנשיא שהוא לא יירתע מתקיפה צבאית אם וכאשר ייכשלו הסנקציות המשתקות.

ראש הממשלה לא הצליח להזיז את אובמה מעמדתו אלא אם כן ישנן הסכמות שבשתיקה שרק שני מנהיגים יודעים עליהן. היות והתרבות הפוליטית האמריקאית מאוד מסודרת וברורה, קשה להניח שהנשיא יסטה מדרך זו ויפתיע את כולם במכה צבאית פתאומית.
ההצלחה של נתניהו

דברי אובמה בזכות האפשרות לתקוף בשלב זה או אחר לא נאמרו סתם. סביר להניח שגם הוא מרגיש שהרטוריקה של ראש הממשלה ושל שר הביטחון היא רטוריקה של מלחמה, יהיה המחיר אשר יהיה. לדידו של נתניהו, כך בדבריו, טילים על תל-אביב לא יכריעו את מדינת ישראל. טילים גרעיניים כן. בחישוב הפשוט של עלות–תועלת, הכף נוטה לכיוון של מלחמה.

הצלחתו של נתניהו להפוך את בעיית איראן מבעיה של ישראל לבעיה עולמית, בלתי מבוטלת. גם הרצל בזמנו התהדר

בהישג הגדול שלו להפוך את בעיית היהודים לבעיה עולמית. מה שקרה לאחר מכן כתוב היטב בתולדות העם היהודי. לכן, קיים חשש שמא הצלחה זו תתברר כהצלחה רגעית שלא תביא לתוצאות מקוות.

ואז מה עושים? ההנחה היא שהפסיכוזה של מלחמה תביא, ללא כוונת מכוון, למלחמה. לא תהיה זו הפרזה אם נקבע שאיראן אינה יושבת בחיבוק ידיים. מספיקה התגרות אחת יותר מדי, מכל הצדדים, וההתלקחות תתפרץ במלוא העוצמה, ואנו איננו נמצאים רחוק מכך.  

הקלף האחרון

מאז קום המדינה, רבים מבין המנהיגים הישראלים עשו שימוש בשואה כדי להמחיש לעולם עד כמה ישראל נחושה לא לחזור לשם. צר המקום מלהכיל הסברים מאוד מפורטים בהקשר זה, אך די בהצצה בדברי ימי ישראל כדי להבין שנושא השואה היה המוטיב החזק ביותר, אולי אפילו הקלף האחרון בהצדקת מהלכים צבאיים.

אם נתניהו השתמש בהשוואת הכורים הגרעיניים למחנות ההשמדה, המשמעות האופרטיבית צריכה להיות אחת: תקיפה. יחד עם זאת, אין לשכוח שמאחורי מהלך כה מסורבל של תקיפה ותוצאותיה, ראוי מאוד שארה"ב תעמוד מאחורינו. האם היא תעשה זאת גם אם נמרה את פיה? לא ברור, לכן גם החלטת ראש הממשלה קשה מאוד.

יש לקוות שבחודשים הקרובים הצדדים יגיעו להבנות טובות יותר. מה הסיכוי? רק מהמרים גדולים יכולים לתת מענה.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

ד''ר צ'לו רוזנברג

צילום: עצמי

היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי

לכל הטורים של ד''ר צ'לו רוזנברג

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים