הבמבה הלאומית
המסקנה העצובה ביותר מאירוע הקמע היא שהצרכן הישראלי מונע היום בעיקר משנאה עיוורת וחסרת תכליתיות נגד החברות
אסם, מן הסתם, אינה הקונצרן היחיד שנבהל מהתגובה הציבורית למהלך שיווקי די סטנדרטי - מתן חסות ושימוש בלוגו מסחרי לאירוע ספורט, שפתאום נתקל בגל עכור כל כך של שנאה. התקריות הללו מבהילות מאוד את השוק כולו. מנקודת המבט של התאגידים ושל החברות המסחריות, הציבור כרגע משול לאדם היסטרי שאוחז בידו תת-מקלע ויורה לכל הכיוונים. וכשמישהו כזה יורה לכל הכיוונים, הדבר הטבעי לעשות הוא לתפוס מחסה.
תינוק הבמבה של אסם הוא רק דוגמה נוספת להתנהלות הלא רציונלית של הצרכן הישראלי מאז מחאת הקיץ. נדמה שהוא אינו ממש יודע מה הוא רוצה: הדרישות שלו מגוונות, לא עקביות ובעיקר לא ממש מסתדרות אחת עם השנייה. הציבור זעם על ש"מכרו לו" סמל לאומי מאחורי גבו. סליחה, אבל ממתי הקמע של המשלחת האולימפית הוא סמל לאומי בעל מורשת רבתשנים שיקר כל כך לליבנו?
השוואתו להמנון או לסמל המנורה היא במקרה הטוב הזויה. הרי הקמע הזה הוא סמל שבינתיים אפילו לא קיים, זה לא שלוקחים סמל לאומי שמלווה אותנו עשרות שנים, כמו הדגל, ומוכרים אותו. אז מאיפה נולדה ההשוואה הזאת?
מאיפה בא הכסף?
המסחור של הקמע היה אמור להכניס כסף לוועד האולימפי. במילים אחרות: לתמוך כספית בקידום הספורט הישראלי. האם מישהו עצר כדי לשאול את עצמו אם הוא בעד או נגד המטרה הזאת? בעיניי יהיה קשה למצוא טיעון נגד תרומה לקידום הספורט. הספורט בישראל עני-אין לו הרבה תקציבים, ויחסית לעולם הגדול גם יכולת המסחור שלו אינה גדולה.
"שהמדינה תממן", צועקים המוחים. באמת שזה אחלה רעיון, רק שהמוחים גם רוצים שהמדינה תממן דיור, חינוך, בריאות ועוד כמה דברים גבוהים יותר בסדרי העדיפויות, שגם עכשיו לא מתוקצבים כמו שצריך. כסף, התקציב, כזכור, בא ממסים. כן, מסים כמו הבלו שכולנו בוכים על גובהו שגורם לנו לשלם 8 שקלים לליטר דלק.
אז אולי לפני שמוחים בזעם כדאי להבין את הבסיס, כמו מאיפה בא הכסף, ועל מה הוא יוצא. כדאי גם להבין שחברות מבוהלות מתקפלות ומתחבאות
מתחת לשטיח כדי לא לחטוף אש, והמשמעות היא שתקציבי השיווק שלהן מתקצצים וכתוצאה מכך המכירות שלהן נפגעות, וההשפעה על המשק היא רק שלילית.
המסקנה העצובה ביותר מהאירוע הבלתי ברור הזה היא שהצרכן הישראלי מונע היום בעיקר משנאה. הוא לא ממוקד מטרה, ונדמה שכל עוד הוא מצליח להיכנס באיזה תאגיד הוא מרגיש שהוא עשה את שלו. במקום לעשות סדרי עדיפויות ולשים בראשם מוצרי יסוד שצריכים להימכר במחירים נוחים לכל כיס, הצרכן הישראלי עדיין יורה בזעם על כל מה שזז.
השאלה היא לאן זה יביא אותו. צרכן שרוצה שהתאגידים ישנו את דרכם כדי לרצות אותו צריך להיות עקבי והגיוני בפעולותיו, לסמן את המטרות העיקריות ולעזוב את כל השטויות הטפלות בצד. למה? בעיקר בשביל עצמו. כי אם הצרכן לא יבין מה הוא רוצה, האם אפשר לצפות מהתאגידים שיבינו אותו?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם